מחברי הספר, Catherine Graciet ו-Eric Laurent, הם עיתונאים בעלי שם. לורן פרסם בעבר ביוגרפיות וספרים על המלך חסן השני, ג'ורג' בוש ומסתרי עולם הנפט, שבכולם ניסה לחשוף צדדים אפלים של ממשלות ותהליכים כלכליים-פוליטיים. גרסיה, עיתונאית ששהתה במרוקו זמן ממושך, הייתה שותפה לכתיבת שני ספרים מהדהדים על מעלליה של לילה טרבלסי (אשתו המושמצת של מנהיג תוניסיה המודח, בן-עלי) ועל המצב החברתי-כלכלי הנפיץ במרוקו, שאותו המשילה לרוסיה ב-1916. לטענתם, ספרם הנוכחי מבוסס על ידע אישי שצברו במהלך עבודתם, שיחות עם מקורבים למלך ועם אנשי חצרו, וראיונות שהעניקו להם אנשי עסקים רבים. רבים ממקורותיהם עלומים והמסמכים שעליהם הם מתבססים לא נחשפים, מה שהופך את הכתיבה לבעייתית. מכל מקום צריך לזכור שמעמדו של המלך איתן: מרבית המרוקאים אינם מערערים על זכותו לשלוט, הם מאמינים ב"בַּרַכַּה" שלו, מקבלים אותו כ"אמיר אל-מֻאְמינין", ואפילו מעריצים אותו.
אם המלך חסן עסק בעיקר בנושאים מדיניים ופוליטיקה פנימית וייחד את עיקר מעייניו לייצוב שלטונו ומשטרו וביסוסו, בנו מוחמד מתמקד בתחום הכלכלי. בחצרו מועסקים יועצים רבים המנסים לשפר את מצבה הכלכלי של המדינה באמצעות פרויקטים גרנדיוזיים של פיתוח ותעשיה, אך גם, ויש האומרים בעיקר, מטפלים בנכסיו האישיים של המלך. כל מיזם או השקעה עוברים דרך המלך, המכונה במרוקו "המנכ"ל של המדינה", או מנוהלים באמצעות החברות שבבעלותו. מן ההתנהלות הזו נהנים גם "המושכים בחוטים" – מקורבי המלך, קבוצה קטנה, שנואה ויש האומרים מושחתת ביותר, של אנשי עסקים המחזיקים יחד בלמעלה מ-90% מהנכסים וההון במרוקו. בראשה עומדים שניים מיועציו הבכירים של המלך, פואַד עַלי אל-הִימָה ומוּניר מַגִ'ידִי, הנחשבים במרוקו לאופורטוניסטים מושחתים ומשחיתים. אלא שהמחברים לא מסתפקים בכך ומפרטים את הוצאותיהם השגרתיות הרבות של המלך ומקורביו, הממומנות מכיסו של משלם המיסים המרוקני: 12 ארמונות שעלות אחזקתם כמיליון דולר ליום ומשכורות עובדיהם עולות על 70 מיליון דולר לשנה, שמהם משתמש המלך בקביעות (כאביו לפניו) בשלושה או ארבעה בלבד. המלך עצמו מתואר כבזבזן חסר תקנה: צי של מכוניות פאר המוטסות לטיפולים שוטפים בחו"ל, לבוש יקר בעלות של יותר משני מיליון אירו לשנה וראוותנות אין קץ הכוללת מסעות בעולם בלווי 300 איש ויותר.
הספר מתאר בהרחבה כיצד הפכו המלך ומקורביו את המרוקנים לצרכנים כפייתיים של מוצרים ממפעליהם של בעלי ההון, בעוד מנהיגי צרפת ואירופה מחבקים את השלטון המלוכני, הופכים את מרוקו לדגם ודוגמא לשאר מדינות האזור, ובמקביל רוכשים בה נכסים ומבלים בה חופשות יוקרה. קל להבין מדוע אומץ הספר בחום על ידי האופוזיציה המרוקאית, ובעיקר זו המובילה את המחאה מאז פברואר 2011. "הספר מתאר בצורה מדויקת כיצד פועלת העריצות המרוקנית אשר נתפסת כמתונה ומודרנית בעוד שהיא שלטון מלוכני העסוק בהשפלת עמו", כותב אחד הבלוגרים האופוזיציונרים, "המשטר הזה מסוכן למרוקנים, אך יום אחד השאלה המרוקנית תופנה גם לצרפת ולאירופה. אל תגידו לא ידענו. השתיקה היא שיתוף פעולה עם השוד העצום של מרוקו".
ומה נותר לעם לאחר כל זה? בעיקר נותרה בידם המחאה החברתית, הביקורת הכלכלית והשוליים הפוליטיים.
