ההחלטה של נתניהו לצאת למאבק יחסי ציבור נגד פיתוח פצצת אטום איראנית עולה לישראל ביוקר. תרומתו הייחודית של נתניהו למאבק הישראלי נגד הפצצה האיראנית הוא בהפיכת המאבק למסע ציבורי. ההבדל בין נתניהו לבין ראשי ממשלה קודמים איננו בעשייה החשאית של ישראל ואף לא בדיבורים מאחורי הקלעים. ההבדל הוא בהוצאת הנושא ממסדרונות הכוח וחדרי הישיבות אל העיתונות והלחצים הציבוריים. במקום שהאופציה הצבאית תהיה סמויה ומאיימת, נתניהו וברק החליטו לנפנף בה השכם וערב.
זו לא גישה שיש לזלזל בה, וסביר להניח שהיא קידמה כמה אינטרסים ישראלים במסגרת המאבק נגד הפצצה. ייתכן שהדיבורים על האופציה הצבאית, והניסיון לכופף לאמריקאים ולאו"ם את היד אכן זרזו כמה צעדים נגד איראן. אך סביר שהצעדים הללו היו מתרחשים גם ללא הלחץ הציבורי הגלוי. לאור האירועים האחרונים, ברור שהגישה הזו מיצתה את עצמה ואף גורמת נזק.
הדיבורים והסגנון של נתניהו עוררו זעם וחשש בקרב הצמרת הביטחונית של ישראל. משבר האמון בין הצמד נתניהו וברק לבין מרבית הצמרת הביטחונית של ישראל הובילה להצהרות קשות וביקורתיות מצד אלופים וראשי ארגונים חשאיים אשר מטילים ספק בהתנהלות של ראש הממשלה ושר הביטחון. אפשר לבקר אלוף אחד או שניים על דברים כה בוטים, אבל כאשר קבוצה של אנשי ביטחון מתייצבת נגד ראש הממשלה ושר הביטחון ומזהירה מפני חוסר הרצינות שלהם – כדאי לבחון את גישתם של השר וראש הממשלה. כדאי לשאול האם המאבק הציבורי והאיומים שהם מפזרים מועילים או מזיקים לישראל. שכן, אף אחד מאותם מבקרים לא חושב לרגע שישראל לא צריכה לפגוע בניסיון האיראני לבנות פצצת אטום. אבל כולם מפקפקים בסגנון המוחצן והרעשני שבו הדרג המדיני מטפל בסוגיה.
ולצד הצמרת הביטחונית של ישראל ניצבים מול נתניהו וברק גם גנרלים אמריקאים. הללו לא נוטים להתבטא אודות היכולות הצבאיות של ישראל. הם בטח לא נוטים לפגוע בישראל ובאינטרסים שלה. להיפך, הם הדרג שעומד מאחורי המשאבים והמידע שישראל מקבלת מארצות הברית. ולמרות זאת, לפני כמה ימים החליט הגנרל דמפסי, ראש המטות המשולבים, לבזות את ישראל בפרהסיה ולחשוף את מה שרבים יודעים – אבל לא נאמר על ידי האמריקאים עד כה. הישראלים יכולים "לעכב את היכולת הגרעינית של איראן, אך לא להרוס אותה." אף אחד בישראל לא רצה שקצין אמריקאי בכיר יגיד זאת. אבל מסעו הציבורי של נתניהו הביא את ידידנו לסטור על פרצופינו בציבור.
ההשתלחות האחרונה של נתניהו בדמות ציבורית, מזכיר האומות המאוחדות באן קי-מון, שוב פגעה בישראל. לישראל היה אינטרס שבאן קי-מון לא ישתתף בוועידת המדינות הבלתי מזדהות הנערכת באיראן. גורמים ישראלים ידעו כיצד לדבר עם אנשי האו"ם מאחורי הקלעים ולבקש שהמזכיר לא ייסע. ייתכן שהניסיונות הללו היו מצליחים. אולם נתניהו החליט לתת לנושא את אותו טיפול שהוא נותן ליתר הנושאים הקשורים לאיראן – לחץ דרך העיתונות והרשתות החברתיות. התוצאה היא כעס באו"ם על ישראל והחלטה לנסוע.
נתניהו הכניס את עצמו למלכוד. הוא לא יכול לצאת לפעולה צבאית מכיוון שישראל לא מסוגלת לגרום נזק כבד לתכנית האיראנית. במקביל ההצהרות שלו כבר לא מבהילות את האיראנים או את העולם, כי נתניהו וברק שחקו את ההרתעה של ישראל. כמו כן, התקפה ישראלית תקפיץ את מחירי הנפט, תערער את המזרח התיכון והכלכלה העולמית. כאשר אירופה מצויה במשבר כלכלי מכאיב וארצות הברית יוצאת לאיטה מהמשבר הכלכלי שאחז בה בשנים האחרונות, לדרדר את כל המדינות הללו לאחור יעורר זעם נוראי נגד ישראל. אם על הפרק הייתה עומדת האפשרות לחסל אחת ולתמיד את תכנית ההתגרענות של איראן, נתניהו יכול היה לשחק את המשחק של המנהיג הדגול העומד מול דילמה היסטורית. אבל ישראל לא יכולה לחסל את התכנית הזו, וקיימת סבירות רבה שבבוקר שאחרי ההתקפה היא תעמוד מול אויב רצחני וזועם אשר תוך כמה שנים יחזיק בפצצת אטום.
מאידך, נתניהו לא יכול להפסיק לדבר אחרי שהפך את המסע הציבורי והמתוקשר נגד איראן לחזות הכל. להפסיק את מתקפת המילים על איראן פירושו להודות שהוא טעה כאשר בחר בדרך היחצנית והקולנית. מילים אחרות, גם אם נתניהו רוצה לשנות את דרכו כיום, אין לו סולם לרדת מהגג.