"המשחק הגדול" (The Great Game), מונח אשר נטבע על ידי הסופר והמשורר הבריטי רודיארד קיפלינג, מתאר את המאבק הפוליטי שהתנהל במאה ה-19 בין המעצמות ששאפו לשלוט באסיה. ה"משחק" נמשך במאה ה-20 במסגרת "המלחמה הקרה" שבין רוסיה וארה"ב. כיום, בראשית המאה ה-21, הוא עדיין מתנהל, אלא שכעת נדמה שהשחקניות המרכזיות הן מעצמות מוסלמיות אזוריות: איראן וערב הסעודית.
דעיכת ההשפעה האמריקאית במזרח התיכון בעשור הראשון של המאה ה-21 בשילוב עם שינוי מערך הכוחות האזורי, קרי דעיכתן של מצרים, עיראק וסוריה כציר המרכזי במזרח התיכון הערבי, יצרו אפשרות לשידוד מערכות כולל. איראן בהנהגת אחמדינג'אד, המנוסה יותר ב"משחק הגדול", החלה במהלכים גלויים ונועזים יותר מבעבר. אחד ההישגים הגדולים של איראן במשחק הגדול היה הפיכתה לפטרונית של החמאס. בעיני רבים זו היתה ברית בלתי טבעית בין תנועה סלפית סונית לאיראן השיעית. יחד עם זאת הפרס הגדול היה ונשאר עיראק. עד לנסיגה האמריקאית איראן השתדלה להצניע ככול האפשר את מעורבותה העמוקה, הפוליטית, הכלכלית והצבאית בעיראק. אולם היה ברור שבשנים האחרונות היא המניעה האמיתית של התהליכים בעיראק, הן באמצעות הממשלה הפורמאלית השיעית והן באמצעות מיליציות מקומיות כמו "צבא המהדי" של מוקתדא סדר. עיראק היא היעד האסטרטגי העיקרי בשאיפה להגמוניה אזורית של איראן, ומעין מקפצה אפשרית להשפיע על תהליכים במדינות שכנות לה כמו כוית, ערב הסעודית ואפילו ירדן. מעבר לכך איראן מקווה שבעתיד הלא רחוק תכונן ברית צבאית בינה לבין עיראק אשר תבטיח את גבולה המערבי ותסכל מתקפה אפשרית נגדה.
ערב הסעודית לא היתה מועמדת להיות שחקן ראשי ב"משחק הגדול". מדיניות החוץ המסורתית שלה היתה לקנות את יריביה במקום להתעמת עימם. מסיבות אלה איראן הניחה כי ערב הסעודית לא תהווה מכשול בפני החתירה להגמוניה אזורית. בשנים האחרונות, לאחר שהסעודים הבינו כי ארצות הברית הניחה לפתחם את הסכנה הגדולה ביותר לקיומם — עיראק בשליטה שיעית ודומיננטיות איראנית, הם בחנו מחדש את מדיניותם המסורתית וקיבלו החלטה כי עליהם להוביל את ה"משחק הגדול". הסימנים הראשונים היו ניסיונות סעודיים להשיב את סוריה לחיק העולם הערבי מתוך אמונה כי היא המאחז העיקרי של איראן במזרח התיכון. מהלך זה כשל מאחר והאינטרסים הסורים משולבים באופן מורכב ביותר בזה של האיראנים. הכישלון הדיפלומטי הסעודי היה מהמניעים המרכזיים לתמוך בהתקוממות בסוריה ולממן אותה.
האביב הערבי היווה ככל הנראה מעין קריאת השכמה לסעודים. הזעזוע והזעם הסעודיים על נפילת משטר מבארכ והתפקיד שמילאה ארצות הברית בכך גרמו לה להעריך מחדש את מדיניותה האזורית המסורתית. במקום למשוך בחוטים מאחורי הקלעים, כהרגלם, החליטו ראשי הממלכה על אימוץ מדיניות גלויה ותקיפה מבעבר מול האיומים האסטרטגיים על שלטונם. הם סימנו את איראן כאויבת העיקרית והגלויה והחלו במאמצים לבלום אותה בכל זירה אפשרית. הזירות הגלויות ביותר הן מצרים, סוריה, תימן, ירדן והרשות הפלסטינית: המטרה היתה למנוע מאיראן דריסת רגל בהן ולסלק בכל דרך אפשרית את המאחזים הקיימים של איראן. הזירות הפחות גלויות הן לחימה באמצעות ארגונים ותנועות הנתמכים על ידי אחד מהצדדים, כמו בין הסונים לשיעים בעיראק, בין החות'ים בתימן לבין ערב הסעודית וכמובן בין המורדים בסוריה, הנתמכים על ידי סעודיה, לבין הצבא הסורי הנתמך על ידי איראן.
נראה שהמלחמה הקרה בין איראן לערב הסעודית תלווה את האזור בשנים הקרובות. מכיוון שהיא מוּנעת ממכלול אינטרסים דתיים, פוליטיים, אתניים וכלכליים, המזרח התיכון ימשיך להיות גורם של חוסר יציבות גלובלי. יחד עם זאת לא נראה ששתי המדינות האלה מציבות מודל פוליטי-אידיאולוגי-דתי אותו היו מעוניינות מרבית החברות במזרח התיכון ליישם; ככלות הכול שתיהן תיאוקרטיות שבהן החירויות האישיות והפוליטיות כמעט ולא מתקיימות.
