בשנים האחרונות זוכה דרום הפיליפינים, אזור שחלקים ממנו נראים לעתים כ"שטח הפקר", לסיקור גובר בתקשורת העולמית. זאת בעקבות חטיפות והוצאות להורג של אזרחים זרים בידי קבוצות טרור ג'יהאדיסטיות, בייחוד זו של "אבו סייאף".
העניין במדינה גבר גם על רקע הכרזתן של קבוצות טרור באזור על נאמנות ל"מדינה האסלאמית" בעיראק ובסוריה, ועל רקע הערכות כי באזור הולכת ומתגבשת "וִלַאיַה" – מחוז של "המדינה האסלאמית", המשמש מוקד לשיתוף פעולה מבצעי אזורי של ארגוני טרור. במהלך 2017 אף השתלטה במפתיע קואליציה של נאמני "המדינה האסלאמית", ובראשן "אבו סייאף" וקבוצת טרור חדשה יחסית בשם "מאוטה", על שטחים במרכז העיר מאראווי באי מינדנאו שבדרום הפיליפינים.
באוקטובר האחרון עלה בידי הצבא הפיליפיני להשתלט על כיסי ההתנגדות האחרונים בעיר, אך הלחימה התמשכה הרבה מעבר למצופה. לטרוריסטים בעיר נגרמו מאות אבדות בנפש, לרבות חיסולם של אנשי הצמרת שהובילו את גיבוש המוקד האזורי של נאמני "המדינה האסלאמית", אולם אין בכך כדי להרגיע את השלטונות הפיליפיניים ומדינות האזור. מומחי טרור באזור אף מעריכים כי "הקרב על מאראווי" מהווה קו פרשת מים לא רק ביחס לאיומי הטרור בפיליפינים, אלא במדינות ארגון דרום-מזרח אסיה בכלל.
הלחימה הממושכת באזור אורבני, להבדיל מאזורי ג'ונגל, והפיכתם של מבנים צפופים לתעלות לחימה מאולתרות, הפתיעו את הצבא הפיליפיני והקשו מאוד על הלחימה בטרור. הלחימה הממושכת יחסית של קבוצות הטרור במאראווי, דווקא בימים בהם נוחלת "המדינה האסלאמית" מפלות צבאיות בעיראק ובסוריה, מחזקת את התחושה כי הארגון עושה מאמצים להתפשט למרחבים אחרים. יתר על כן, למרות האבדות הכבדות שספגו הקבוצות הג'יהאדיסטיות במאראווי, קם כבר דור חדש של מפקדים באזור.
למרות ההפסד בקרבות נראה כי ארגוני הטרור עשויים להרוויח הישג תעמולתי נוכח עמידתם בלחימה הממושכת, חרף הנחיתות המספרית והטכנולוגית ביחס לצבא הפיליפיני. האכזריות חסרת המעצורים של אנשי דאע״ש כלפי המיעוט הנוצרי במאראווי מאיימת על יציבות היחסים השבריריים ממילא בין רוב מובהק של נוצרים קתולים, במדינה שאוכלוסייתה מונה למעלה ממאה מיליון נפש, לבין מיעוט מוסלמי המונה בין חמישה לשבעה מיליון בני אדם המרוכזים ברובם בדרום.
ישנו חשש מתסיסה בקרב האוכלוסייה המוסלמית ברובה במאראווי, שגם כך חיה במצוקה בשל ההרס הרב שנגרם לתשתיות בעיר ורבבות הפליטים שברחו מאזורי הקרבות. חיבור בין מצוקות גוברות של האוכלוסייה המקומית, ותדמית של תעוזה מצד הטרוריסטים, עלול להוות כוח משיכה עבור צעירים מוסלמים באזור, שרבים מהם חשים ניכור מובנה כלפי המדינה הפיליפינית ה"נוצרית".
על רקע זה ניתן להבין מדוע מזדרז המשטר להכריז על כוונתו לשקם במהירות את העיר וליצור בה מקומות עבודה. המשטר מבקש עתה להגביר את מאמציו לבלימת מגמות הקצנה בקרב האוכלוסייה המוסלמית, ונשיא המדינה רודריגו דוטרטה, המקרין בכל הזירות עמדות כוחניות ונחישות, מאיץ בקונגרס לאשר סוף סוף את הצעת החוק בדבר יצירת אזור אוטונומי חדש באזור מינדנאו עבור המוסלמים בדרום המדינה. דוטרטה מזהיר כי אי-ביצוע התכנית יביא לקריסת ההסכם שנחתם ב-2014 בין המדינה לבין "חזית השחרור האסלאמית של המורו", במטרה להביא לסיום העימות האלים באזור, הנמשך מזה כחצי מאה.
ברקע ניכרות מצוקותיהם של המוסלמים בדרום הפיליפינים ותחושת ניכור כלפי המדינה, מדיניות שלטונית מקפחת, יישוב נוצרים באזורים מוסלמיים ועוינות דתית עמוקה. בעבר אמנם הושגו הסכמים לסיום המרי המזוין בדרום, בהם הוצעה מסגרת אוטונומית למוסלמים באזור, אך ההסכמים הללו לא הוכיחו את עצמם. בהסכם משנת 2014, עם זאת, מוצע כוח פוליטי וכלכלי משמעותי יותר למסגרת האוטונומית. לא פחות חשוב מכך, יש בו התייחסות להגדרה עצמית של המוסלמים בדרום ול״אזור האוטונומי של אומת המורו" (Bangsamoro Autonomous Region). הנשיא הפיליפיני מבהיר כי דחיית הצעת החוק פירושה מלחמה באזור מינדנאו.
האירועים במאראווי, השוכנת בלב האזור האוטונומי הקיים, המחישו היטב את הצורך בפעולה מיידית ליישום מתכונת אוטונומית חדשה. ברור לכל כי בהעדר התקדמות מדינית, המרוויחים הגדולים יהיו ארגוני טרור קיצוניים, נטולי עכבות וניהיליסטים, בשונה מתנועות המרי המרכזיות שהובילו שנים את המאבק במשטר אך גילו גם נכונות להידברות. אולם גם לא ניתן להתעלם מכך שהסכסוך נטוע עמוק בהיסטוריה ממושכת של עימות בעלי אופי דתי מובהק, ששורשיו הרחוקים נעוצים במאבק בין אירופה הנוצרית בימי הביניים לבין השלטון המוסלמי בחצי האי האיברי.
ספרד הקתולית, שהחלה בכיבוש הארכיפלג הפיליפיני במאה ה-16, הרחיבה את העימות הנוצרי-מוסלמי לאזור הכבוש. כאשר השלטון הקולוניאלי שהתבסס במרכז ובצפון הפיליפינים החל לנוע דרומה, הוא נתקל בהתנגדות עזה באזור המוסלמי מצד שתי ישויות פוליטיות עצמאיות שהתקיימו בו מאז המאה-15: הסולטנות המוסלמית של סולו והסולטנות של מאגינדנאו (Maguindanao), ששלטה על חלקים ממינדנאו ועל איים אחרים באזור. בשיאן, קיימו השתיים יחסי סחר ענפים בדרום-מזרח אסיה, ואף עם סין.
נוכח ההתנגדות בדרום כינו הספרדים את יריביהם המוסלמים בשם "מורו", בדומה לכינוי שהודבק למוסלמים בספרד, "מורוס" (לימים אימצו המוסלמים בדרום הפיליפינים את הכינוי הזה כתווית של זהות עצמית ייחודית). המוסלמים, שניצבו אז על הגבול עם העולם הנוצרי, תיארו את מרחב קיומם – הארכיפלג של סולו ומינדנאו – ככזה המסמן את החיץ בין "דאר אל-אסלאם" ל"דאר אל-חרב", שבשליטת הנוצרים.
רק במחצית השנייה של המאה ה-19 הצליחו הספרדים להשיג מידה של אחיזה באזורים המוסלמיים, אם כי לא שליטה אפקטיבית של ממש. האמריקאים הם אלה שכבשו את הפיליפינים מידי הספרדים בראשי המאה ה-20, השיגו שליטה באזורים הללו והביאו לקץ שתי הסולטנויות.
כאשר זכתה הפיליפינים בעצמאות היא ירשה דרום מאוכלס במוסלמים אך ללא ישויות פוליטיות עצמאיות. מעניין לציין כי בשנים 1891—1895 התבלטה העיר מאראווי בעמידתה העיקשת מול המאמץ הספרדי להשתלט על הדרום, ובייחוד בקרב שהתחולל ב-1895 והוביל, בסופו של דבר, לנפילת העיר בידי הספרדים. למרות זאת, האירוע נחרת בתודעתם של המוסלמים בדרום כסמל למאבק בספרדים תחת דגל הג'יהאד.
אפשר כי הקרב ההיסטורי במאראווי שימש, במודע או שלא, השראה לקנאי "המדינה האסלאמית" באירועי השנה שעברה. באשר לרוב הנוצרי בפיליפינים, נראה כי מפתח אפשרי למציאת דרכים לקיום משותף במדינה טמון דווקא בעמעום רישומו של הזיכרון ההיסטורי, השזור בעימות נוצרי-מוסלמי עמוק.
