בשנים האחרונות נראה שהקולנוע הירושלמי חווה רנסנס. לאחר כמה עשורים רצופים שבהם נסגרו אולמות בזה אחר זה נפתחים בתי קולנוע חדשים ברחבי העיר, החל בהקמת הסינמה סיטי במערב, דרך הפתיחה המחודשת של קולנוע אל-קודס במזרח ולאחרונה פתיחתו של מתחם ה"יס פלאנט" על קו התפר בשכונת אבו טור ומאחורי מתחם התחנה המפורסם.
אולם למרות האופנה חוצת הקהילות בירושלים, פתיחת בתי הקולנוע עוררה מתיחות המבטאת את השסע העמוק ביניהן; מתחם הסינמה סיטי עורר מחאה נרחבת על סגירתו בשבת, ביס פלאנט מחו החרדים על פתיחת המתחם ביום המנוחה ובמזרח ירושלים הוגדרה עצם הקמתו של בית הקולנוע מחאה תרבותית על האפליה והדיכוי.
ההיסטוריה של בתי הקולנוע בירושלים מספרת סיפור שונה לחלוטין. לעתים היו אלה דווקא בתי הקולנוע שגישרו על הפערים ואף הביאו קהילות שונות לבילוי משותף באותו מתחם, גם בתקופות האלימות ביותר. שושנה הלוי חקרה ומצאה כי בסוף המאה ה-19 הוקמו האולמות הראשונים שבהם הוקרנו סרטים בירושלים (באמצעות סינמטוגרף). האולמות הללו, שהיו בין הראשונים שהוקמו במזרח התיכון בכלל, היו בבעלות טמפלרית זרה או יוונית אורתודוכסית מקומית ומשכו קהל משכבות אוכלוסיה שונות. בתחילת המאה ה-20 נפתח הראינוע "אורקל" בבעלות של יהודים מקומיים ממוצא מצרי, ובית פיינגולד היה הראשון להקרין סרטים באופן סדיר ויומיומי. עיתוני התקופה מעלים כי את האולמות פקדו נשים וילדים, חרדים, יהודים וערבים מקומיים, לצד שליחי ממשלות זרות.
בתקופת המנדט הפכו בתי הקולנוע לאמצעי הבידור המרכזי בעיר והיו ביטוי מובהק להתפתחותה. בית הקולנוע הראשון הוקם על ידי ישראל גוט, מהגר יהודי מלבוב, שרכש את אולם הראינוע שהיה בבעלות טמפלרית והוקם על קרקע שהייתה שייכת לכנסיה היוונית. לאחר הכיבוש המנדטורי שינה גוט את שם המקום ל"ציון" וב-1920, בעקבות קריסת המבנה, הקים אולם חדיש שהפך למתחם מרכזי בתולדות היישוב. אולם זה אירח את המושב הראשון של "אסיפת הנבחרים" מיד לאחר הקמת המדינה והיווה השראה לכיכר המרכזית של מערב העיר, שנקראה על שמו. עם זאת, למרות הקשר ההדוק של האולם ליישוב היהודי, בעשור הראשון לפעילותו הגיעו אליו צופים מהחלקים השונים של העיר ומבני הדתות השונות לצפייה משותפת בסרטים החדשים שהוקרנו.
לאחר הקמת מתחם ראינוע נוסף ב-1928 בגן העיר (תחילתו של "קולנוע עדן") ובית קולנוע "אדיסון" ברחוב ישעיהו קמו, בסוף שנות ה-30, בתי קולנוע נוספים שהיוו מציאות אלטרנטיבית לסכסוך הלאומי של אותה תקופה. ב-1938 הוקם קולנוע "אוריון" ברחוב שמאי דרך שותפות בין משפחות דג'אני ממזרח העיר, משפחת דבאח ומשפחת מזרחי, שהייתה ממקימי קולנוע "אדיסון". שותפות זו שרדה את המרד הערבי שהתחולל אז בארץ. באותה שנה הוקם בית הקולנוע "רקס" שהפך לגולת הכותרת של החיים המשותפים בבתי הקולנוע בעיר. הוא היה בבעלותו של ג'וזף פסקל אלבינה הירושלמי ופעל ברחוב שלומציון המלכה (שנקרא אז רחוב פרינסס מרי) בפאתי העיר העתיקה.
קולנוע רקס היה הפופולארי ביותר בקרב דיירי השכונות המזרחיות בעיר (בתי הקולנוע הראשונים במזרח ירושלים הוקמו רק לאחר 1948, תחת השלטון הירדני) והיחיד בבעלות ערבית מלאה. לכן היווה מטרה לפעולות שונות של האצ"ל (מהפעלת מטען חבלה ב-1939 ועד הצתת המקום ב-1947) ולסנקציות שונות מטעם השלטון הבריטי. על רקע אירועי המרד הערבי ותחילת מלחמת העולם השניה ארח בית הקולנוע באופן קבוע, על אלף מושביו, צופים ערבים, יהודים ובריטים לבילוי משותף.
קולנוע "ציון" הפך לפני מספר עשורים לבנק הפועלים, בניין "אדיסון" המשוחזר מיועד למגורי אברכים ובקולנוע "אוריון" נמצא סניף מורחב של מקדונלדס. המבנים הדוממים הללו מסתירים עבר של מרכזי בילוי משותף ליהודים ולערבים בירושלים בתקופת התפתחותן של הלאומיות היהודית והערבית בארץ. מתחמי הקולנוע החדשים המוקמים בעיר כיום יכולים להיות לא רק זירה לכיפופי ידיים בין קהילות שונות או לרווח כלכלי של יזמים עסקיים אלא גם נקודות חיבור והכלה שבהמשך אולי יתרמו לאיחוי הדרגתי של השסעים. בעבודה קשה יכולה תחייתו המחודשת של הקולנוע הירושלמי לבשר את תחייתם של החיים המשותפים בעיר.
ליאל מגן הוא בוגר תואר ראשון בלימודי מזרח תיכון ומדע המדינה וסטודנט לתואר שני בפיתוח קהילות, שניהם באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנים האחרונות הוא עוסק בערים מעורבות, זהות מקומית ויישוב סכסוכים.
