הייתי סטודנט צעיר כשחיפשתי כתיבה על השואה בידי מחברות ומחברים ערבים, לאו דווקא פלסטיניים. חרשתי את המדפים בספרית אוניברסיטת חיפה ובקושי אספתי לשולחני שלושה-ארבעה ספרים. הבנתי שהאירוע נשמט מהתודעה הערבית בתקופת הלאומיות, ולא בכדי.
לימים נוכחתי לדעת שישנה מגמת הכחשה של האירוע או המעטה בחשיבותו, למשל על ידי הטלת ספק בגודל הזוועה. "לא ייתכן שמדובר בששה מיליון אנשים", אמרו דוברים ערבים, "מיליון וחצי בקושי!" – הוסיפו. אחרים ניסו לרכב על גבי ניסיונות ההכחשה באירופה, והגדילו לעשות גורמים בלבנון כשניסו לערוך כינוס של מטילי ספק ומכחישים שואה בביירות לפני כעשור. היו אלה מחמוד דרוויש ואדוארד סעיד שיצאו בזעם נגד כינוס זה ונגד המסר שלו. במלים אחרות, לצד התודעה הערבית החסרה והמעוותת לגבי השואה, ישנה גם מודעות, ובמיוחד בקרב הפלסטינים, למשמעות המכוננת של השואה בחיי היהודים, בהיסטוריה האנושית ובהיסטוריה של העת המודרנית בפרט.
מחמוד דרוויש, אדוארד סעיד, עזמי בשארה ואמיל חביבי התייחסו, כל אחד בדרכו, אל השואה, ולא מעמדת פולמוס עם ההתייחסות הישראלית והיהודית אלא כהתייחסות עצמאית של אינטלקטואלים מעורבים ובעלי דעה ועניין. הם סברו שההתייחסות הערבית והפלסטינית אל השואה היא בחזקת החמצה היסטורית ומוסרית, וקראו להתייחסות משוחררת אל האירוע העולה בקנה אחד עם יחסה של האנושות אל השואה כאירוע בעל משמעויות החורגות מגבולות יבשת אירופה ומגבולות הזמן והמודרנה בכלל.
קריאה זו לא הביאה לפריצת דרך בהתייחסות הכלל ערבית אל השואה. חבר לספסל הלימודים שבמסגרת שירותו בצה"ל היה אמון על ליווי משלחות ירדניות אל ישראל ולהפך, כחלק מהסכם השלום, סיפר לי על מפגשם של קצינים ירדניים עם הנושא במוסד יד ושם ועל התגובה הנרגשת עד בכי למה שהם חוו שם. דבריו לא היו זרים לי. לאחר שכתבתי על הנושא בעיתונות הערבית כאן ובאירופה, קיבלתי תגובות מעניינות מצד אינטלקטואלים פלסטינים וערבים שביקשו לדעת יותר ואף המליצו לי להמשיך לכתוב ולעורר את המצפון הקולקטיבי הערבי לנושא. נוכחתי לדעת שסביב הנושא שוררת לא רק שתיקה אלא השתקה. זו עדיין קיימת, לדעתי, והיא מונעת דיון ערבי משוחרר בשואה, לפחות בצורה שבה חוו אותה העולם והאנושות.
בכלי תקשורת ערביים מתפרסמות מפעם לפעם ידיעות על התנגדות של חמאס, למשל, להכניס את נושא השואה לתכנית הלימודים הפלסטינית. לאחרונה נאלץ פרופ' מוחמד דג'אני, מרצה באוניברסיטת אל-קודס, להתפטר מתפקידו ולעזוב לארה"ב בעקבות לחצים, איומים והתנכלויות שהיו מנת חלקו לאחר שלקח 28 סטודנטים שלמדו בסמינר שלו לביקור במחנה אושוויץ. לדבריו, חייו אחרי האירוע הפכו בלתי אפשריים והקריירה שלו באוניברסיטה הזו הגיעה אל קצה.
המקרה של דג'אני ותלמידיו מלמד יותר מכל על מצב הדברים ביחס לשואה בקרב האליטות הערביות והפלסטיניות, ועל גורלו של כל מי שמעז לבחון את הנושא וללמוד אותו מקרוב כפי שעשה פרופ' דג'אני. ההשערה שלי כי יחס זה ניזון מהמשך הסכסוך ומהעובדה שהכיבוש ועוולותיו נמשכים. במאמר שיראה אור בקרוב בספר בהוצאת מכון ון-ליר אני טוען, בין היתר, שהפלסטינים נוטים להאמין שהכרה בשואה ובחשיבותה ההיסטורית ליהודים היא למעשה הכרה גורפת בנרטיב הציוני אודות הסכסוך. בשיח העממי הפלסטיני, השואה מסבירה את הגירת היהודים למולדתם, פלסטין, וזאת אף שהמפעל הציוני החל במאה ה-19. מכאן יוצא כי עבור הפלסטיני, הכרה בשואת היהודים מערערת את הנרטיב הלאומי שלו. במילים אחרות, ההתייחסות הפלסטינית שבויה לחלוטין בשיח הציוני על השואה ומגיבה לו.
בנוסף, ניתן להבחין בכתיבה הפלסטינית המועטה על השואה ובהתבטאויות ברשתות החברתיות כי ישנו חסם רגשי עמוק בקרב הפלסטינים, הטמון בעובדה שישראל והיהודים לא הכירו עד כה בנכבה הפלסטינית או באחריותם לעוולות שהיו מנת חלקם של הפלסטינים בגין העקירה ממולדתם. רבים טוענים כי יכירו בשואה כאשר היהודים יכירו באחריותם לנכבה הפלסטינית. גם בימים האחרונים נכתבו דברים דומים בעמודי הפייסבוק, ומחלוקות התגלעו סביב קריאתו של הח"כ הטרי איימן עודה, ראש הרשימה הערבית המשותפת, לאזרחים הפלסטינים בישראל לעמוד דום בשמעם את צפירת יום השואה. הרושם הוא כי הפלסטיני חסום כלפי השואה אך לא אטום כלפיה; הוא חסום בהשפעת הטראומה הקולקטיבית והאישית שלו.
בשנה שעברה, ערב יום השואה הבין-לאומי, שיקפה הצהרתו הפומבית של מחמוד עבאס נסיון להבין את האירוע ולשדר לעם היהודי בישראל שהוא, כנשיא העם הפלסטיני, מבין את הכאב ואת גודל האירוע בהיסטוריה היהודית, ובעיקר ביחס לקרבנות השואה. גם אם המהלך מאוחר היה זה צעד חשוב בכיוון הנכון. על המנהיגות הפלסטינית להתאמץ כדי לפרוץ את המחסום הרגשי, הפסיכולוגי והפוליטי העומד בפני תיקון טעות היסטורית של הפוליטיקה הפלסטינית, אשר לא העזה לעסוק בשואה ואף גילתה סימני הכחשה או המעטה בחשיבותה. עבאס נענה לאתגר שאינטלקטואלים פלסטיניים הציבו לפתחו והשכיל להתייחס לשואה, בתקווה שיוכל לחולל שינוי בתרבות הפוליטית הפלסטינית. סבורני כי עיבוד אמיץ ופתוח של השואה – שרבים מן היהודים לא עשו עדיין – יסייע בידי הפלסטינים לפענח את הגנום הישראלי-יהודי בתחום זה. לו יעשו זאת הפלסטינים הם ייצאו נשכרים, ברמה המוסרית והפוליטית, ממעשה פורץ דרך כזה.
