הדברים שאמר עבדאללה מלך ירדן על ישראל בשבוע שעבר ממשיכים לעורר גלי הדף בישראל. הרושם הוא כי חלקים הולכים וגדלים בציבור הישראלי, ובוודאי בימין, משתעשעים במחשבה על האפשרות לנצל את ניצני הפיצול האתני, העדתי והדתי בין ובתוך מדינות ערב, המתמודדות עם תהליכי העומק של ה"אביב הערבי", כדי לכפור בהפרדה הקיימת בין האוכלוסיות הפלסטיניות בשתי גדות הירדן. מאחר שבמזרח התיכון הערבי קורסים משטרים סמכותניים וקבוצות ועמדות רווחות בדעת הקהל זוכות לייצוג משופר, כך ממשיך הטיעון, מדוע לא להכיר בכך שרוב אוכלוסייתה של ירדן הוא ממוצא פלסטיני ומדוע לא להמתין להתחוללות השינוי הבלתי-נמנע שם? לשיטה זו, ברגע שה"פלסטיניוּת" של ירדן תצא מן הכוח אל הפועל ניתן יהיה לחשוב על תרחישים שונים שיפתרו עבור ישראל את הבעיה הפלסטינית בגדה המערבית; החל בהפיכת הגדה לחלק מקונפדרציה ירדנית-פלסטינית וכלה בעידוד הגירה מזרחה. ייתכן שהרהורים ברוח זו שוררים גם בקרב דרגים מדיניים.
חלחולו המחודש של רעיון "ירדן היא פלסטין", על גרסאותיו השונות, לשיח הציבורי הישראלי, מתרחש בהדרגה בשנים האחרונות. אנשי מקצוע ופובליציסטים בישראל (ובארה"ב) שהתייאשו מסיכויי המו"מ עם הפלסטינים קראו בפומבי למעורבות בטחונית או מדינית ישירה של ירדן בגדה המערבית. ביניהם היו גם שלמה בן עמי, שר החוץ לשעבר, וגיורא איילנד, אלוף במיל' וראש המועצה לבטחון לאומי לשעבר, אשר שלל את פתרון שתי המדינות כלא-ריאלי מיסודו והציע כחלופה גם את ה"אופציה הירדנית". המשותף לרוב הדברים היה שבדרך כלל הם עלו מקרב גורמים מאוזנים המכירים את הסכסוך הישראלי-ערבי לפרטיו ותומכים באופן עקרוני בהקמתה של מדינה פלסטינית, ולכן קשה יותר לפטרם כ"הזיות" של הימין הרדיקלי. עוד משותפת להם העובדה שהם נאמרו מפי בכירים לשעבר, שאינם כבולים על ידי הריסון הדיפלומטי שישראל הרשמית גזרה על עצמה בהקשר הירדני. דברים דומים אמר ביום שישי האחרון גם עוזי דיין, אף הוא ראש המועצה לבטחון לאומי (וסגן רמטכ"ל) בעבר, שקרא, ולא בפעם הראשונה, לכינונה של "ממלכה האשמית פלסטינית" בשתי הגדות ובעזה. הירדנים עלולים לתהות מהו הלך הרוח שגורם דווקא לראשי המועצה לבטחון לאומי לשעבר לדבר ברוח זו.
מאחר שהאירועים במזרח התיכון בכלל, ובהקשר הישראלי-פלסטיני בפרט, מזמנים לנו התבטאויות נוספות של המלך, הקנטות שתתפרסמנה בתגובה בתקשורת הישראלית, והקצנה שכנגד בשיח הציבורי העבר-ירדני כלפי ישראל וכלפי עמדתו של המשטר ביחס אליה, ייתכן שתתרחש הסלמה תקשורתית הדדית בשיח הציבורי הישראלי והירדני. כבר הבעתי את עמדתי ביחס לאיפוק הנדרש מממשלת ישראל בהקשר הירדני, אולם נשאלת השאלה האם כדאי, רצוי ואפשרי לשאוף גם לריסון השיח הציבורי בארץ בעניין זה.
דבריו של המלך עבדאללה לפני כעשרה ימים, שהציתו את התבערה האחרונה, נאמרו במסגרת שיח פנימי ירדני סביב הזהות הלאומית. פרשנות זו מתאשרת גם מסיקור דבריו של המלך בתקשורת הירדנית. אולם נראה כי התקשורת הישראלית מתעלמת מכך ומבקשת להרוויח נקודות במאבקה בגילוי הלב של המרכז הפוליטי והימין ביחס לירדן. כך, למשל, פורסם ב"הארץ" כי התבטאותו של המלך נגד ישראל משקפת את זעמו על דבריו של עוזי דיין. דא עקא: דבריו של המלך פורסמו פחות משש שעות לאחר שדיין סיים את הרצאתו. גם אם דבריו של דיין הושמעו בשידור חי באזניו של המלך, הפקידוּת היעילה והנמרצת של הארמון הייתה מתקשה לארגן פגישה של המלך עם אינטלקטואלים, לעבד את תוכנהּ ולהפיצו לתקשורת בתוך פחות משש שעות. יתרה מזו: המלך לא התייחס לאמירות מכיוון ישראל ולו ברמז, ודבריו של דיין פורסמו בתקשורת הירדנית רק בהמשך השבוע.
מעבר לרושם המתחזק כי התקשורת בישראל מסרבת להסכין עם העובדה כי לא כל המתרחש בירדן חג סביבנו, נשאלת השאלה האם יש טעם לצאת נגד פוליטיקאים ואנשי ציבור שאינם בתפקיד רשמי בגין התבטאויותיהם ביחס לירדן. נראה כי תחת זאת עדיף לקבל את גילוי הלב של "לשעברים", וכמובן את הקצנת השיח בימין, כמציאות חדשה שיש להתמודד עמה באמצעות טיעונים מושכלים, העלאת תרחישים שונים וניתוחם. זוהי הדרך הטובה והיעילה ביותר להגיב לדעות רווחות בציבור, להשפיע עליהן ואולי אף להטותן.