הריאיון הנרחב שהעניק שר הביטחון אביגדור ליברמן ליומון הפלסטיני אל-קודס בסוף השבוע חולל, כצפוי, סוּפה של תגובות. המעניינות שבהן משקפות מחלוקת פלסטינית עמוקה סביב תפקידה של התקשורת בסיקור ישראל והפוליטיקאים שלה.
זה זמן רב שאגודת העיתונאים הפלסטינים מתלוננת (ובצדק) על כך שישראל מונעת גישה מהעיתונאים שלה לסיקור החדשות בישראל. עתה, משניתנה לעיתון הנקרא ביותר בגדה המערבית גישה לשר הביטחון הישראלי, מתקשה האגודה להתמודד עם השלכותיו של חופש עיתונות.
אגודת העיתונאים תקפה את עיתון אל-קודס על עצם קיום הריאיון, כינתה אותו "נורמליזציה מגונה" ואף "נורמליזציה תקשורתית." הארגון ביקר גם את רמתו המקצועית של הריאיון, וטען כי אסור היה לעיתון המהווה "במה תקשורתית לאומית פלסטינית" לפרסם איומים מפורשים של השר כלפי העם הפלסטיני. האגודה תהתה אם למתאם הריאיון עם ליברמן היו אינטרסים אישיים בהעברת "המסר של הכיבוש […] ללא כל התערבות מקצועית מצד העיתון." עם זאת, האגודה ציינה לשבח את ה"היסטוריה הפטריוטית של העיתון" ועמדה על החשיבות בשמירה על עצמאותו.
מרכז המידע הפלסטיני, אתר המזוהה עם חמאס – שהיה המטרה העיקרית לאיומי המקל והגזר של ליברמן – דיווח על קמפיין פייסבוק להחרמת עיתון אל-קודס, תוך שימוש בהאשטאג "תקשורת הנורמליזציה."
העיתון לא נשאר חייב, וכעבור זמן קצר פרסם מאמר תגובה להאשמות נגדו, ובו הגן על "הקו הפטריוטי" שלו. תפקיד העיתון הוא להעביר לקוראים את הלך המחשבה של "הצד השני" כדי לתרום לתהליך קבלת ההחלטות הפלסטיני, ציינה המערכת. הריאיון, הדגישו ב"אל-קודס", נערך לבקשת העיתון ולא כתכתיב קולוניאליסטי של משרד הביטחון הישראלי.
העיתון הגן על הקונצנזוס הפלסטיני המתנגד ל"נורמליזציה" עם ישראל, אך טען בתוקף כי המושג אינו רלוונטי לעבודה העיתונאית.
"אלה שמאשימים את 'אל-קודס' בנורמליזציה, עם כל הכבוד להם, אינם מבחינים בין נורמליזציה ובין העברת דעותיו של הצד השני כדי שעַמֵּנו ומקבלי ההחלטות שלנו ייחשפו להם. נורמליזציה היא קיום קשרים ושיתוף פעולה עם הצד השני במגוון תחומים, אך ראיון עיתונאי עם בכיר בצד השני מתבצע במסגרת מקצועית. בכירים פלסטינים רבים מעניקים הצהרות לתקשורת הישראלית, וההנהגה הפלסטינית אף מינתה את מר מוחמד אל-מדני, חבר הלשכה המדינית של פתח, לעמוד בקשר עם החברה הישראלית."
הוויכוח סביב מידת החשיפה הראויה של הציבור הפלסטיני לנרטיב הישראלי אינו חדש. כבר לפני 28 שנה ביקר נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו-מאזן) את התפיסה הערבית ה"נאיבית" לפיה מדיניות החרמת התקשורת הישראלית והיצירות הספרותיות שלה תורמת למאבק בישראל. ההפך הוא הנכון, הדגיש עבאס; רק הכרה עמוקה של הנרטיב הישראלי תאפשר התמודדות אמיתית עמו, בעוד מדיניות ההבערה (מלשון בערות) של החברה הערבית בכל הנוגע לישראל רק פוגעת בערבים עצמם.
כך כתב אבו-מאזן בספרו "מדוע המגעים האלה?" (1988), שנועד להצדיק את תחילת המגעים עם גורמים ישראלים באותה תקופה.
”במסגרת מדיניות ההעלמה של החברה הישראלית סברו המשטרים, במיוחד במדינות הטבעת (מדינות ערב השכנות לישראל – א.מ), שככל שיעמיקו את בורותם ואת החינוך לבורות, ויימנעו מלהזכיר כל דבר הקשור בישראל ובישראלים, יבטיחו את אי-קיומו של האחר! חלק אף השתפכו במחשבותיהם המהפכניות עד כדי התייחסות לישראל כ'קיום מדומה.' אותו גילוי תיאורטי של 'ישראל המדומה' התאים לאמצעי התקשורת של המשטרים, שחזרו על המושג שוב ושוב ללא חשבון או מחשבה […] בכך סברו אמצעי התקשורת שמילאו את תפקידם ב'מאבק' והרגיעו את מצפונם. הם העניקו שרות אצילי לציבור ולרוחו הלוחמנית כלפי הסוגיה הפלסטינית, וסיפקו את רצונו להילחם באויב שאינם יודעים עליו דבר למעט העובדה שהוא 'מדומה.' אולם בין ההתמסרות לאשליות ובין המציאות אין דבר.“