לפני כחודש וחצי חגגו במצרים את יום "שַםּ א-נַּסִים", הגרסה המצרית לחג האביב שנחוג על ידי קופטים ומוסלמים מספר ימים לאחר הפסחא. כמו כל חג גם אירועי "שם א-נסים" לא משתנים מאוד משנה לשנה ברוב ערי מצרים, למעט בעיר אחת שם הוא מקבל משמעות אקטואלית בכל פעם מחדש. המסורת העירונית הזו היא תוצר של מורשת ארוכת שנים הנעה על הקו הדק שבין זהות בדלנית ופרטיקולרית ובין זהות כל-מצרית. במאמר זה אדון בעיר הזו, במורשתה ובאופן שבו נחוג בה "שם א-נסים".
בכל אירוע חדש במצרים מאז ינואר 2011 מתגלים מרכיבים חדשים של הזהות המצרית ומוכיחים כי ההומוגניות שיוחסה שנים רבות למצרים כמדינה סונית ללא מיעוטים משמעותיים אינה עומדת במבחן המציאות. בעידן הפוסט מובארכי מתחדדות דקויות בין בני דתות שונות, דתיים מסוגים שונים, חילונים מסוגים שונים ודורות של צעירים ומבוגרים. למערכות הזהויות הללו ברצוני להוסיף כאן מוקד זהות נוסף שלא הרבה נכתב עליו, מוקד הזהות העירוני.
במחקר האורבני על מצרים נהוג למקד את אור הזרקורים אל הלב הפועם של המדינה – קהיר, המונה על כל נספחיה כ-20 מיליון איש. אולם זהותו של העירוני במצרים אינה רק "קהירית"; מעל 15 מיליון איש חיים בערים אחרות במצרים שלא זוכות לתשומת לב רבה ואשר לתושביהן זהויות מקומיות משלהם. אחת מהערים שזהות תושביהן ראויה לציון היא פורט סעיד. הפורט סעידים רואים בעצמם הן חוד החנית של הפטריוטיזם הלאומי המצרי הן נושאי דגל המאבק על זכויות מקומיות. שילוב הזהויות הללו בא לידי ביטוי כל שנה ביריד הפורט סעידי המקומי, "כרנפאל אללמבי" (קרנבל אלנבי), שנערך בעיר בחג "שם א-נסים". ביריד מועלות על המוקד בובות ענק בדמויות שונות, והן מלמדות על הלך הרוח בעיר באותה שנה ועל השינויים המתחוללים בזהותם ובמורשתם של הפורט-סעידים.
בעגה הפורט סעידית מכונה תושב העיר הוותיק בכינוי "אבו אל-ערבי", זכר לעשרות השנים, עד הלאמת תעלת סואץ, בהן הייתה נהוגה בפורט סעיד הפרדה בין השכונות האירופאית והערבית בעיר. הפועלים הערביים-המצרים הובאו אל העיר ממצרים העליונה עם הקמתה כדי לכרות את תעלת סואץ ובהמשך כדי לשמש פועלים וסבלים בנמל החשוב של העיר. על פי המסורת המקומית אלה סירבו להיות עבדים נרצעים לראשי הגילדות ולאדונים אירופאים בעיר ומאז הם נאבקים על זכויותיהם. בהמשך הם גם נאלצו להתמודד עם פלישת הצבא הבריטי לעיר, שהייתה ראש גשר למצרים כולה, בשנת 1882. אלה נחשבות לשנים המכוננות של העיר כמוקד של מאבק לאומי.
אל חלקם של אנשי פורט סעיד במאבק בשלטון הבריטי עוד נשוב בהמשך, אך גולת הכותרת בפטריוטיזם הפורט-סעידי היא כמובן המאבק ב"תוקפנות המשולשת" במלחמת 1956. באתוס המצרי נחשבים תושבי פורט סעיד לגיבורים שהצליחו להביא לנסיגת הצבאות האנגלי והצרפתי ממצרים, מאורע שעד היום נחגג בעיר. מכאן כינויה "העיר האמיצה" (אל-מדינה אל-בַּאסִלָה) שהשתרש בעיתונות המצרית שלאחר המלחמה. בשנות מלחמת ההתשה נחשבו אנשי פורט סעיד, יחד עם תושבי הערים האחרות על התעלה, כמשלמי המחיר הכבד ביותר במאבק בישראל, שכן הם נאלצו לעזוב בשנים אלה את בתיהם ולהפקיר אותם להפגזותיו של הצבא הישראלי.
לאחר שהחלו אנשי פורט סעיד לחזור לעירם בשנת 1974 החלה קרנם לרדת בעיני הציבור במצרים, אולם בהמשך העניק הנשיא סאדאת העניק לתושביה פטור ממכס על מנת להביא לשיקומה הכלכלי של העיר. כך נולדה דמותו החדשה של הפורט-סעידי: "אבו אל-ערבי" התמים שודרג למעמד של סוחר ממולח ותחמן, חובב מושבע של השוק החופשי, נהנתן וגנדרן המברבר בשלל שפות זרות ומנותק מקשיי היומיום של מצרים. תחושה זו הקצינה כאשר הפורט סעידים נאבקו על זכויותיהם מול משטר מובארכ, אשר ביקש להטיל מגבלות על אזור הסחר החופשי של העיר, ועוררו כעס רב במגזרים עסקיים במקומות אחרים במדינה. אמנם, אנשי פורט-סעיד ציירו את מאבקם כמאבק של פריפריה במרכז והדגישו את מורשתם ההיסטורית כפטריוטים מצרים, אולם אחרים ראו בהם קנטרנים ואף מפונקים.
במהפכת 2011 הואשמו הפורט-סעידים בתמיכה במובארכ, ולא עמדה להם טענתם כי עמדו בקו הראשון של ההפגנות. המתיחות התפוצצה בפברואר 2012, במשחק הכדורגל המפורסם בין קבוצת אל-מצרי הפורט-סעידית לקבוצת אל-אהלי הקהירית, שבו היכו אוהדי פורט סעיד למוות עשרות מאוהדי הקבוצה הקהירית. הקרע שנוצר הביא לחידוד הזהות הפורט-סעידית הפרטיקולרית עד כדי הפצת שלטים הקוראים להפרדות ממצרים כולה ולוחיות זיהוי למכוניות שעליהן הכיתוב "מדינת פורט סעיד". אולם בעיתונות הפורט-סעידית עלו גם קריאות הכאה על חטא וצער על מה שנעשה, או מה שנתפס כאילו נעשה, על ידי פורט-סעידים. עם קביעת גזרי הדין של המואשמים ברצח שנה לאחר מכן התלהטו הרוחות מחדש. למעשה, בתהפוכות הפוליטיות שעברו על מצרים בשנים האחרונות, הפורט-סעידים הואשמו בכל פעם בתמיכה במשטר שסר חנו. בתחילה הואשמו כתומכי מובארכ, לאחר מכן טפלו עליהם תמיכה במועצה המוסלמית העליונה, וכיום הם מזוהים כתומכי האחים המוסלמים. הפורט סעידים, מצדם, מבקשים תדיר להוכיח את ההיפך. כמנהגם שנים רבות נראה, אכן, כי הם רוצים בטובת המשטר כל עוד זה ירצה בטובתם.
"קרנבל אלנבי" הפורט-סעידי נקרא על שם הגנרל הבריטי המפורסם שהתמנה לנציב העליון במצרים במרץ 1919 ונתפס כמי שדיכא ביד קשה את ההפגנות בעיר באותה שנה וכאחראי למותם של שבעה מבני העיר. המנהג במקומות שונים במצרים היה ליצור לקראת יום שם א-נסים בובות קש גדולות של אלילים, או, בקרב הנוצרים, של יהודה איש קריות, אשר הועלו במהלך החג על המוקד לקול מצהלות החוגגים. מסורת פורט סעידית גורסת כי עם עזיבתו את מצרים בשנת 1925 עבר אלנבי דרך העיר על מנת להפליג מהנמל, וכאשר עצר בתחנת המשטרה בעיר החלו מפגינים לשרוף שלטים שעליהם היה כתוב שמו. היה זה ערב שם א-נסים, ומאז מייצגות בובות החג בפורט סעיד דמויות אקטואליות שנואות. במהלך השנים הוחלפה דמות הבובה של אלנבי בראש הממשלה הבריטי אנתוני אידן, משה דיין וגולדה מאיר, ובשנים האחרונות כיכבו בין הבובות דמויותיהם של חוסני מובארכ, מחמד מורסי, הגנרל טנטאוי, אוהדי קבוצת אל-אהלי הקהירית, שופטי כדורגל ידועים ועוד. כיום פועלים בעיר מספר "בובנאים" בעלי שם ביצירת בובות גדולות. המרכזיים שבהם הם בני משפחת חְ'דֵיר אשר יוזמים את הפסטיבל.
בכל שנה, אם כן, מבטאות הבובות המועלות על המוקד בפורט סעיד את התחושות הרווחות בקרב תושבי העיר ולעתים במצרים כולה. חגיגות שנערכו השנה הודגש האופי החילוני של העיר ושל המדינה, ועל המוקד עלו דמויותיהם של ראש ממשלת טורקיה ארדואן, משפחת אל-ח'ליפה הקטרית (האמיר הקודם, חַמַד אל-ת'אני, רעייתו מוזה ובנם, האמיר הנוכחי, תַמִים), ונשיא ארה"ב ברק אובמה. כולם, כך מקובל בציבוריות המצרית, התנגדו ל"הפיכת הנגד" של הצבא ב-30 ביוני 2013, שבה הודח השלטון האסלאמיסטי. יחד עמם הוצבה, ולאחר מכן הוצתה, גם בובתו של הסאטיריקן ומנחה הטלוויזיה הפופולרי באסם יוסף. המארגנים הבהירו כי הם רוצים שיוסף יחוש, לשם שינוי, כי הבדיחה היא גם על חשבונו.
הנסיון מלמדנו כי בכל אוכלוסיה מתקיימות זהויות שונות שיכולות להיות חופפות ואף סותרות. אירועי "קרנבל אלנבי" משקפים הן היבטים של זהות עירונית המיוחדים לתושבי פורט סעיד הן היבטים של זהות לאומית המשותפים לרבים מתושביה של מצרים.
