בראש השנה בערה ירושלים המזרחית. מקור המתיחות היה הר הבית/מסגד אל-אקצא, אולם האלימות זלגה אל העיר העתיקה והשכונות הערביות ואף לאזורי התפר היהודי-ערבי בבירה. הכל היה צפוי: בעקבות הקדימון מבשר הרעות בתשעה באב והכרזתו של שר הבטחון על משמרות המחאה במתחם אל-אקצא כהתאגדויות לא מותרות הציעו גורמים בחברה האזרחית להיערך למתיחות בהר הבית סביב חגי תשרי. לשווא. האלימות הרימה את ראשה, ועד צאת ראש השנה נמנו עשרות פצועים פלסטינים ברחבי העיר המזרחית. אזרח ישראלי אחד, אלכסנדר לבלוביץ' (64), נהרג מזריקת אבנים ערב החג, לאחר שלקה בלבו ואבד שליטה על רכבו.
חגי תשרי טומנים בחובם פוטנציאל קבוע להסלמה סביב ההר המקודש (אינתיפאדת אל-אקצא פרצה כזכור ביום שישי, ה־29 בספטמבר, ערב ראש השנה תשס"א), אולם קצב ההסלמה הנוכחי ועצימות האירועים הם יוצאי דופן בחומרתם. יום הכיפורים עומד בפתח, והוא רגיש במיוחד מאז אירועי ערב יום כיפור 2009 והתגברות העליה היהודית להר הבית. השנה הוא חל גם בסמוך לחג המוסלמי הגדול המסמל את סוף מועד העליה לרגל למכה – עיד אל-אדחא. באופק ממתין חג הסוכות, שבמהלכו צפויה עליה המונית נוספת של יהודים להר הבית וברכת הכהנים המסורתית בכותל המערבי – מעמד אשר כבר הביא בעבר לאירועים קשים במתחם.
מדינת ישראל נקטה בעבר צעדי מניעה יעילים לטובת הפחתת החיכוך והמתח במתחם המקודש, ובראשם הגבלת העליה היהודית למקום בתקופות רגישות והסרת מגבלות הכניסה של מוסלמים לאל-אקצא, שהושגה לאחר פגישה בין ראש הממשלה נתניהו למלך ירדן עבדאללה (בתיווכו של ג'ון קרי) בנובמבר 2014. אלא שלאחרונה הפגינה הממשלה יד קשה ושיקול דעת מפוקפק: המגבלות על עלייתם של יהודים דתיים להר הוגמשו דווקא סביב מועדים רגישים כתשעה באב וראש השנה, האיסור על משמרות המחאה החוקיות (גם אם אינן נעימות) הותיר רִיק שעלול להוליד מחאה אלימה ומסכנת חיים, וכניסתם של מוסלמים ומוסלמיות לרחבת אל-אקצא הוגבלה אף שאינה מונעת אלימות אלא מעודדת את התפשטותה מחוץ למתחם המקודש, שכן מנוּעי הכניסה מתגודדים בשערי העיר העתיקה ומתנגשים שם עם המשטרה.
מתן אפשרות לתפילת יהודים על ההר והפרדת שעות התפילה של יהודים ושל מוסלמים, בדומה למתרחש במערת המכפלה בחברון, נתפסת על ידי הפלסטינים כפגיעה קשה בסטטוס קוו במתחם המקודש. הם אינם הוזים: זו תכנית פעולה אופרטיבית של יהודים דתיים, שחלומם הוא הסיוט הגדול ביותר של פלסטינים ועתה הוא עלול להפוך לסיוט משותף לכל בני הארץ.
יש להודות על האמת: המציאות בהר הבית אינה הוגנת. חופש הפולחן נשלל מהיהודים המבקשים להתפלל במקום, ובעת ביקוריהם בו הם זוכים ליחס אלים ומזלזל מצד המוסלמים במקום ואף מצד הרשויות. מצד הצדק אמור מתחם הר הבית/אל-אקצא להיות בית תפילה לכל העמים, ומצד השאיפה עליו להיות מוקד של שלום ואחווה בין-דתית. אולם המציאות המרה היא כי הר הבית שוכן בשטח כבוש ונפיץ מבחינה פוליטית, ובמקום שבו עמד פעם בית המקדש ניצבים מאז המאה השביעית קודשי האסלאם. סופו של כל שינוי במתחם הרגיש הזה מי ישורנו.
אם שוחרי התפילה בהר הבית באמת רוצים לקדם את זכויותיהם במקום המקודש עליהם לפעול בשני מישורים. במישור המדיני עליהם לקדם בפועל את סיום הכיבוש והסכם שלום ישראלי-פלסטיני, ובמישור החברתי לקדם הבנה וסובלנות בין-דתית. הדרך תהיה ארוכה, אולם הסיכויים לתפילה שקטה בהר הבית תלויים בה.
