כאשר אזרחי מצרים סילקו את חוסני מבארכ מהשלטון הייתה תחושת אופוריה בכיכר תחריר, שם הפגינו חברי "האחים המוסלמים" כתף אל כתף עם ליברלים מצד אחד ועם סלפים שמרנים מצד אחר. אולם כיום האחווה התפוגגה, המתחים הרעיוניים בין הזרמים השונים בחברה המצרית צפים על פני השטח והמדינה מפולגת ומסוכסכת. כצפוי, לאחר שהאויב המשותף הופל, צצו היריבויות בין התנועות והמפלגות המתחרות על השלטון. העימות החריף ביותר בקרב הזרמים הללו מתנהל סביב החוקה המצרית הנכתבת בימים אלה. כמו במדינות רבות אחרות, ניסוח חוקה מעורר במצרים ויכוחים מרים על חוקי המשחק הפוליטי ועל ערכי היסוד של החברה. מצרים עומדת כעת מול האתגר הפוליטי הקשה ביותר מאז שהשתחררה משלטונו של מבארכ.
המחלוקת נטושה הן בשאלת תכניה של החוקה והן בשאלה מי זכאי לכתוב אותה. הזרמים הליברליים, ששיחקו תפקיד מפתח בסילוק מבארכ מהנשיאות אבל השיגו מעט מאוד תמיכה בבחירות לפרלמנט, אינם מכירים בלגיטימיות של הצוות המופקד על ניסוח החוקה. לטענתם, מרבית חברי הצוות, המכונה "מועצת החוקה", שייכים למפלגות האסלאמיסטיות או מקורבים להן ואינם משקפים את תפיסת העולם של הציבור הרחב. לנוכח טענה זו ניתן לשאול, כמובן, על פי איזה קנה מידה ניתן לקבוע הרכב שיש בו כדי לשקף נאמנה את רצון הציבור.
כיוון שאין ערכים המוסכמים על כל הזרמים במצרים, החוקה תיקבע בסופו של דבר על פי הכוחות הפוליטיים הפועלים במדינה כיום. במרכז המפה הפוליטית ניצבים "האחים המוסלמים", מימינם הסלפים השמרנים ומשמאלם הליברלים. מטבע הדברים, הליברלים חותרים לצמצום השפעות החוק המוסלמי (השריעה) על החוקה ואילו הסלפים פועלים לכך שהמשפט המוסלמי ישמש כבסיס לתחיקה במצרים. הוויכוח בין הזרמים ממוקד בשני מושגים, "עקרונות" ו"פסיקות". הליברלים דורשים ש"עקרונות" השריעה יהיו המסד לתחיקה במצרים ואילו השמרנים דורשים ש"פסיקות" השריעה יהיו את המסד לתחיקה במצרים. ההבדל בין "עקרונות" ל"פסיקות" נעוץ בכך שה"עקרונות" מותירים מרחב גדול לפרש את חוקי המשפט המוסלמי ולשנותם, ואילו "פסיקות" השריעה הן מפורטות ומפורשות הרבה יותר, ולכן הן עתידות לצמצם את מרחב התמרון של המחוקק המצרי. הליברלים מעדיפים אפוא לראות בשריעה מקור השראה כללי וגמיש ואילו השמרנים מעדיפים ליישם את השריעה כלשונה.
הסוגיה המעוררת את מרבית המחלוקות בין הליברלים לשמרנים היא שאלת מעמד הנשים. שני הצדדים, הליברלים והשמרנים, מגלים בתחום זה מעורבות רגשית ואידיאולוגית גבוהה ונכונותם להתפשר מועטה ביותר. השמרנים דורשים לסייג את זכויות הנשים כדי למנוע סתירה בינן לבין פסיקות השריעה. לדוגמא, אם מקבלים את חוקי השריעה כלשונם, כפי שהם מפורטים בקוראן, נשים עתידות לרשת רק חצי מהרכוש שהגברים יירשו ולגבר תהיה הזכות לשאת ארבע נשים. ואילו הליברלים, ואף אסלאמיסטים מתונים, דורשים לסייג את פסיקות השריעה כדי לא לפגוע בזכויות הנשים.
ארגוני הנשים, הנאבקים נגד הסעיפים המוצעים בטיוטת החוקה, מזהירים גם מפני הניסוחים המעומעמים בכל הקשור לאיסור מילת נשים והורדת גיל המינימום לנישואי נערות. ארגונים אלה אף טוענים שאין בטיוטת החוקה ניסוחים חדים וברורים המחייבים את מצרים לציית לתוכני האמנות הבינלאומיות שעליהן היא חתומה. הטענה הבסיסית של הארגונים הללו היא שבעבר מצרים כבר חוקקה חוקים מתקדמים יותר שהגנו על זכויות הנשים, וכעת החוקה מסיגה את מצרים לאחור.
כתיבת חוקה היא רגע מכריע שבו מוענק לערכי החברה תוקף משפטי והם נעשים ל"חוקי המשחק הפוליטי". בשל חשיבותה של החוקה והשלכותיה על ההתפתחויות הפוליטיות בעתיד, הזרמים הרעיוניים והכוחות הפוליטיים במצרים נאבקים בחירוף נפש לקדם ניסוחים העולים בקנה אחד עם השקפותיהם. מאבק זה עשוי להניב פשרות שיאפשרו דו-קיום מכובד בין הזרמים הרעיוניים במצרים, אך הוא עשוי גם להפוך לאבן נגף שתכשיל כל ניסיון ללכידות רעיונית במצרים. בחודשים הקרובים, ואולי אפילו בשנים הקרובות, נגלה אם אסלאמיסטים שמרנים וליברלים מתמערבים יכולים לכתוב יחדיו את מסמך היסוד של מצרים החדשה.
