אני ילידת 1955. אני עושה את חשבון המלחמות ומאזן האימה בימי חיי: מלחמת סיני, בה נהרג אחיו הבכור של אבא שלי. מלחמת ששת הימים, אבא שלי נלחם ברמת הגולן, אני זוכרת את הגלויה שהגיעה ממנו עם משפט אחד: "גם מכאן סילקנו את הנבלות". מחלון הקומה השנייה בבית הילדים ראינו קרב אויר מעל שדות העמק ואת אבק הטנקים על הגלבוע. היה ברור שאנחנו מעטים, חזקים ובעיקר צודקים. הטיול השנתי הבא כבר היה לרמה היפה והממוקשת בהדרכת שני גיבורי-על בוגרי הצנחנים. ממושמעים צעדנו אחריהם בטור לתוך שדה מוקשים. מורה אהובה איבדה שם רגל. אני רק עפתי לתוך שיחי הפטל והתמלאתי קוצים. אחר-כך הגיעה מלחמת ההתשה. בן-דוד שלי נהרג בתעלה והמורה לגיאוגרפיה אמרה בכיתה שזו לא נקראת מלחמה כי ככה, קצת, פה ושם נהרגים אנשים. בחדר הזיכרון לאלה שנתנו את חייהם לאדמה הזו מצאנו שורות של מגירות ריקות, מוכנות לקבל גם את חיינו וזיכרונם. כשפרצה מלחמת יום כיפור עוד היו בי שיירים של "אנחנו מעטים, חזקים וצודקים". בסופה כבר לא נותר דבר מכך. אדוות הכאב שהגיעו ללב הציפו. רשת האנשים שהכרתי ושהייתי חלק ממנה התמלאה חורים.
וכך, ממלחמה למלחמה, מאינתיפאדה לאינתיפאדה, מהתלהמות לעוד אלימות, הלכה והעמיקה בי ההכרה בחוסר האנושיות, בחוסר התכלית והכיוון של כל זה. כשסבתא שלי שאלה, "נכדתי היקרה, מאיפה יש לך דעות כאלה?", לא הספקתי לענות לה, "ממך סבתא יקרה. כי איך אפשר לגדל ילדים על ערכים של שוויון ועזרה והומאניות ואז לצפות שהערכים הללו ייעצרו בגבול דמיוני שסימנו בין אדם לאדם, בין עם לעם?"
המלחמה האחרונה עוררה בי רצף של תובנות חדשות.
מלחמה אינה ההיפך משלום. היא אינה קוטבית לו או משלימה שלו. מצב של אי-לוחמה הינו ההיפך ממלחמה. ובמצב של אי-לוחמה עדיין רבה המלחמה, התחרות, הביקורתיות, הווכחנות, הכוחנות, הניכור. מלחמה כיום מניעה את המערכת החברתית, הכלכלית, האידיאולוגית. היא נותנת זהות, תחושת כוח משכרת ומשקרת עם סיבה ויעוד. היא מגיעה בעוצמה מטלטלת וסוחפת ומרסקת את החיים שעומדים בדרכה. אחריה מגיעה תקופת אי-לוחמה של שיקום ובעיקר של השקעה בביסוס כוח חזק יותר ומרתיע יותר. מלחמה היא בת הזוג של המלחמה הבאה, איתה תגיע המצאה של כלי נשק יותר חזק, יותר מתוחכם, יותר מדויק, שיוכל לפרום ביעילות רבה יותר את הרקמה האנושית החיה.
אבל, שלום. שלום הוא הוויה. הוא מהות נבחרת. זוהי בחירה להיות בשלום, לחיות בשלום, בחירה שמתחילה מבפנים, בחיים האישיים ונמשכת ומתחברת לכל חי.
הרשות נתונה. ניתנה לי הרשות האנושית הבסיסית לבחור, ואני בוחרת. אני בוחרת בשלום. אני בוחרת ללכת בדרכי שלום. אני בוחרת מי להיות, מה להחזיק בתוכי, אני בוחרת איך ואיזו עמדה לנקוט. אני בוחרת בגישה של שלום, מבפנים החוצה, מול כל אדם, מול העולם.
דרך שבעה שערים אני בונה בתוכי מקום של שלום.
השער הראשון לשלום הוא שער הסליחה.
סליחה לעבר שאי-אפשר לשנותו, סליחה לעצמי, סליחה לך, סליחה שמרפאת פצעי עבר, סליחה שאינה באה להצדיק את מה שלא נכון – אך משחררת את החיים לאפשרות טובה יותר. סליחה שמביאה איתה חמימות אנושית, חופש והבנה לאחר.
השער השני לשלום הוא שלילה. שלילת כל מה שהוא לא.
שלילת האלימות, שלילת התוקפנות (תוקפנות להבדיל מתקיפוּת), שלילת התחרות, שלילת השיפוטיות, שלילת הנצלנות בין אדם לאדם ובין אדם לפלנטה, שלילת התאווה והחמדנות.
השער השלישי לשלום הוא שקט.
השקט שנמצא במקום בו החיים חוזרים למסלולם, למקצב הטבעי שאיתו נבראו. לשקט בו יש לכל חי יש את מקומו ותפקידו והוא מחובר ושייך. שקט שיש בו רגיעה, שקט שמאפשר עצירה והקשבה. השקט שמאפשר לשלווה גדולה להתפשט בתוכי, שלוות הידיעה שהרשות נתונה, שלוות ההכרה המלאה שאיתה ובאמצעותה אני בוחרת לחיות.
השער הרביעי לשלום הוא ענווה.
הענווה שבאה עם ההבנה שאני, אדם שלם ומושלם בהוויתו, מחובר למסע נשמתו, וכך גם כל אדם סביבי הינו יצור ייחודי, מושלם בהווייתו. לכן איני צודקת יותר או טובה יותר או שווה יותר.
השער החמישי לשלום הוא שמחה.
שמחת הכול בכל. שמחת האחדות. שמחת החיים, שמחת הכרת התודה. שמחת הנתינה. שמחת הריקוד החופשי במרחב הפתוח. השמחה הילדית הראשונית, מלאת האמון והאמונה שהכל אפשרי, שהכל בשבילי ואני בשביל הכל. שמחת האהבה.
השער השישי לשלום הוא שגשוג.
במקום של שלום, במקום של בחירה וחיבור – יש צמיחה והתפתחות. אדם מוצא את יעודו ובא לידי ביטוי. השגשוג של אחד משמעותו שגשוג לכל, שגשוג הנובע מעומק הקשר בין כל החיים, כשאחד תומך בשני ונחלץ לעזרתו, כשהחמלה מצויה ואיתה הסליחה, כשהכוחות משתלבים ולא מתנגשים.
השער השביעי לשלום הוא תקווה.
הביטחון האינסופי, הידיעה שהכל אפשרי, ההבנה שהרשות נתונה, שיש סיבה והכוונה, שיש עזרה.
נולדנו למקום של שפע ואור, שמספק את כל צרכינו, את התקווה והאפשרות לחיים מלאים. אנחנו חלק מהבריאה והבריאה בנו. השפע בחסדה של הבריאה ניתן לכל חי וצומח על פני האדמה, גם לאדם. זהו מקום של שלום. מקום של אהבה.
אומרים לי שאני תמימה ולא מציאותית. ואני אומרת שכאשר אני פוגשת את המציאות – המציאות פוגשת אותי. את זו שבחרה בשלום מתוך הכרה באחדות השלמה של הבריאה ואחוות הברואים בה, בשלמות שיש בכך, בענווה ובסליחה, בתקווה. כי במקום של שלום אוכל רק לאהוב את מי שאיתי ואת מה שאיתי, אוכל רק לאהוב את מקומי וקיומי ואת מקומך וקיומך.
רוני גונן-שמחוני יוצרת בפיסול, בציור ובכתיבה. היא מלווה ומנחה תהליכי ריפוי באמצעות אומנות, ופעילה בארגון נשים בינלאומי – "פמיננזה", שמטרתו תמיכה בעתידה של כל אישה ונערה וקידום השותפות בין המגדרים.