אם תנועת החמאס תשיג את מטרתה האסטרטגית, שעליה הצהירה ערב הבחירות לפרלמט הפלסטיני ב-2006, ותהפוך בשנים הקרובות להיות הנציג הלגיטימי של העם הפלסטיני (במסגרת אש"ף או במקומו), עסקת שליט תהיה אבן דרך משמעותית במסע הזה. היא תבלוט בשורה של אירועים מכוננים במאבק המתנהל בין אש"ף לבין חמאס במשך שני עשורים על הנהגתו של העם הפלסטיני, דרכו המדינית ומאפייניו החברתיים. תרומתן של רוב ממשלות ישראל לבכורתה של חמאס במאבק זה תהיה בולטת מאוד.
לבה של מדיניות חמאס ביחס לניהול המאבק בישראל מופיע באמנתה במושג סַבְּר: "גם להסתערות הציונית הנוכחית קדמו פשיטות צלבניות מן המערב ואחרות […] וכשם שעמדו המוסלמים בפני הפלישות ההן ועיבדו תכניות להילחם בהן ולהביס אותן, כך יש ביכולתם לעמוד מול הפלישה הציונית ולהביסה". זהו עקרון הבא למוטט את טענת היסוד של הנהגת אש"ף, הגורסת כי הפשרה עם ישראל מוצדקת מכוח ההערכה כי בעתיד הנראה לעין אין ביכולתם של הפלסטינים להשיג את זכויותיהם בכוח בשל העליונות הצבאית של ישראל ותמיכת המערב בה.
תודעת ה"אין ברירה", שהניבה ב-1988 את המרת המאבק המזויין של אש"ף במאבק מדיני, נהדפת על ידי חמאס בנימוקים רבים. מצרים וירדן, למשל, חתמו על הסכם שלום עם ישראל, אולם זאת רק לאחר שנענו תביעותיהן ממנה. גם סוריה תובעת מישראל נסיגה לקווי יוני 1967 בתמורה לשלום. מעבר לכך, ישויות תת-מדינתיות הצליחו להסיג את ישראל בכוח הזרוע משטחים שכבשה והוכיחו כי היא איננה מסוגלת להכניע את ההתנגדות המאמינה: כך היה בנסיגה החד-צדדית מדרום לבנון במאי 2000 ובמלחמת לבנון השניה שש שנים לאחר מכן. חמאס מתפארת בהישגים צבאיים רבים מול ישראל בעשור האחרון: פיגועי הטרור שגבו את חייהם של מאות ישראלים; גירוש הנוכחות הצבאית והאזרחית הישראלית מרצועת עזה; העמידה במבצע "גשמי קיץ" ב-2006 ובמבצע "עופרת יצוקה" ב-2008; העמידה היומיומית בתקיפות חיל האוויר הישראלי ובסגר היבשתי והימי; פתיחה חלקית של המעברים ושיפור היחסים עם מצרים וירדן – וכל זאת מבלי לחזור מהסירוב המתמשך להכיר בישראל למרות הלחץ הבינלאומי העיקש לעשות זאת. חמאס אינה מבטלת את המחיר הכבד שהאוכלוסייה הפלסטינית נדרשת לשלם בגין ה"התנגדות", אולם באמנתה היא מזכירה כי "אין הדבר קשה לאללה אם תהיינה הכוונות טהורות והנחישות כנה".
מדיניותה של ישראל בשנים אלה תרמה רבות ליכולתה של חמאס לתרגם את הצלחותיה לשדה הפוליטי. הנסיגה החד צדדית מעזה הייתה אחד הגורמים החשובים לנצחונה של חמאס בבחירות 2006, לצד שחיתות הרשות הפלסטינית וכשלונה במו"מ. היעדרו של כל הישג מדיני משמעותי של אש"ף בעשור האחרון ושורה של כשלונות של הרשות הפלסטינית בשטח – "ייהוד" מזרח ירושלים, הכפלת מספר המתנחלים בגדה, בניית גדר ההפרדה מעבר לקו הירוק ואי שחרורם של אסירים, רק הבליט את יכולותיה של חמאס להביא לעם הפלסטיני הישגיים מוחשיים. "עשרים שנה של מו"מ לא הוציאו נעל אחת של מתנחל", התריסו מנהיגי חמאס בביקורתם נגד אש"ף והרשות הפלסטינית.
ישראל איננה מפנימה את התובנה העומדת ביסוד יחסיה עם שני הארגונים המתחרים הללו, המתחרים על תמיכתו של הציבור הפלסטיני ולא יחרגו יתר על המידה ממה שזה יאפשר להם. הציבור הפלסטיני בוחר בין אש"ף לבין חמאס בהתאם למימוש האינטרסים הפלסטיניים ולא על פי מידת התיאום עם ישראל או מערכת היחסים עם מנהיגיה. רובו המכריע של הציבור הפלסטיני בשטחים ומחוצה להם מאמין בכל מאודו בנרטיב הפלסטיני שלפיו הציונות, ומדינת ישראל שהגשימה אותה, גרמה לפלסטינים, בתמיכה בינלאומית, עוול היסטורי מתמשך שיש לתקנו. יחד עם זאת, רבים בציבור הפלסטיני סבורים כי הסדר קבע עם ישראל הוא הדרך המועדפת לסיום הכיבוש וכינון מדינה פלסטינית עצמאית על 22 אחוזים משטח פלשתינה המנדטורית.
על ממשלת ישראל להבין כי הפעלת "מקל" בלבד נגד הפלסטינים רק תחזור ותחזק את חמאס. עליה להחזיר את ה"גזר" למגרש המשחקים, ובראשו מו"מ להסדר קבע בפרמטרים שהוסכמו כבר על ידי ממשלות ישראל, ולהעניקו לאש"ף. זהו לא רק אינטרס פלסטיני אלא אינטרס בסיסי של מדינת ישראל, שגם בהנהגת הימין הכירה בפומבי בעקרון שתי מדינות לשני עמים.
