בשנים האחרונות גילו איראן וישראל עד כמה נוח לעמוד על הסף. עבור איראן, התייצבות על סף היכולת הגרעינית פירושה יכולת לייצר פצצה גרעינית בתוך חודשים ספורים, מבלי לשלם את המחיר הכלכלי והדיפלומטי הכרוך בכך. עבור ישראל, ההליכה במעגלים סביב הסכם השלום עם הפלסטינים מבלי לחתום עליו פירושה הימנעות מהתמודדות כפולה: גם עם הסנקציות הבינלאומיות שיוטלו עליה אם היא תסרב להשתתף בתהליך השלום וגם עם תגובת מפלגות הימין הקיצוני, השותפות לקואליציה, שיענישו כל ממשלה שתחתום על הסכם שלום. העמידה על הסף מקנה אפוא הרבה יתרונות במחיר נמוך.
מזה שנים מוביל נתניהו "מדיניות סף" שניתן לתארה כמדיניות של "כן, אבל". ה"כן" הרועש, שעליו זכה להערכה רבה מצד ישראלים שוחרי שלום ומצד המעצמות הבינלאומיות, היה נאום בר אילן שדיבר על שתי מדינות, ישראל ופלסטין. מאז חוזרים נתניהו ואנשיו וממציאים "אבל" אחד אחרי השני. כך נולדה הדרישה שהפלסטינים יכירו בישראל כמדינה יהודית, דרישה שלא הוצגה למצרים על ידי בגין ולא לירדן על ידי רבין. מי שרצה להגיע להסכם שלום לא התגרה ביריביו משכבר הימים ולא זרה מלח על פצעיהם. אולם מי שרוצה, כמו נתניהו, להימצא בתהליך שלום מבלי למצות אותו ומבלי להגיע לחתימה, ממציא חדשות לבקרים דרישות חסרות כל משמעות ביטחונית או דיפלומטית, שלא נועדו אלא להשפיל את הצד השני ולמנוע ממנו להתקדם במשא ומתן.
"אבל" נוסף הוא טענתם של לא מעט מאנשיו של נתניהו, ואף של הדיפלומט מספר אחד של ישראל, אביגדור ליברמן, לפיה בעקבות המשבר האלים בין פתח לחמאס אין לראות באבו מאזן את מי שמייצג את כל הפלסטינים. חתימתו של המנהיג הפלסטיני אינה שווה הרבה, כך נטען, ולפיכך אין כלל טעם להתדיין איתו.
כעת, כאשר הפלסטינים עמלים על הסכם שאולי יאחד את הצדדים הנצים ויעמיד קהילה פלסטינית מאוחדת, ישראל שוב דוחה את אפשרות ההידברות איתם. הפעם מצהיר נתניהו כי "מי שבחר בטרור של חמאס לא רוצה שלום". הצעד שנקטו הפלסטינים נוח מאוד לנתניהו בטווח הקצר אבל מסוכן בטווח הארוך. הוא נוח כעת משום שהוא מאפשר לישראל להקפיא את המשא ומתן ולחכות עד שהפלסטינים יסיימו את תהליך האיחוד הפוליטי – תהליך שעשוי לארוך חודשים רבים. אחרי האיחוד ישראל תבדוק מה משמעותו בהקשר של משא ומתן על הסכם שלום. אם חמאס ידחה את תנאי הקוורטט, כלומר לא יכיר בישראל, לא יתנער ממחויבותו למאבק אלים נגד ישראל ולא יכבד את ההסכמים שנחתמו איתה, תוכל ישראל להצהיר שהפלסטינים סגרו את ערוץ ההידברות עימה. לחסידי "מדיניות הסף", המייחלים להזדמנויות למתוח את המשא ומתן ככל האפשר מבלי לקבל החלטות, מספק האיחוד בין הפתח לחמאס פסק זמן רצוי.
אולם מצד שני, ייתכן שחמאס לא רק יאפשר לאבו מאזן לנהל משא ומתן אלא אף יתחייב לקבל את תוצאותיו. צעד מעין זה עלול לתת רוח גבית למשא ומתן ולהעמיד בסכנה את "מדיניות הסף" של נתניהו, שכן בכך תידחק ישראל לעמדה של סרבנית המשא ומתן – והרי המאמץ העיקרי של נתניהו עד כה היה לחמוק בדיוק מעמדה זו.
כך או כך, באופק ממתין משבר בין ישראל לבין הקהילה הבינלאומית. התגובה האמריקאית לניסיונות האיחוד של פתח וחמאס כבר חושפת מחלוקת ומתחים שבדרך. האמריקאים, המנהלים משא ומתן גם עם המרים שבאויביהם, כגון הטאליבאן, סבורים שאם חמאס יפגין נכונות לשנות את עמדותיו, על ישראל להמשיך במשא ומתן. רק כך עושים שלום עם אויבים. ישראל, לעומת זאת, גורסת שיש להפסיק כל משא ומתן שחמאס מעורב בו, ולו בעקיפין. האיחוד הפוליטי בין פתח לחמאס עלול אפוא להציג את ישראל כמי שמכשילה את התהליך וכך לשבש את "מדיניות הסף" של נתניהו. אולם לעת עתה נראה שהאיום הזה רחוק ומעורפל דיו, כך שמובילי המדיניות הישראלית יכולים לבקר את אבן מאזן על כך שבמגעיו עם חמאס הוא בולם את אפשרות המשא ומתן עם ישראל, בעודם מרוצים מן האפשרות לעצור את התהליך מבלי לשאת באחריות לכך.
