מאמר שלישי בסדרה
במאמר הקודם בסדרה דנתי באופייה הסגור של הסביבה התקשורתית הפלסטינית, בקושי לקבל תמונה מלאה על סמך כלי תקשורת פלסטיניים לבדם, ובכמה דרכים להשלים את המידע החסר. היכרות עם האתוסים הפלסטיניים ועם האופנים שבהם הם באים לידי ביטוי עוזרת להעמיק עוד יותר את הבנת הסיקור התקשורתי בגדה המערבית וברצועת עזה.
כדי להבין במה דברים אמורים, הבה נהרהר לרגע בהשתקפותו של אתוס לאומי ישראלי מסוים בתקשורת ובתרבות הפופולרית בישראל – האתוס שלפיו ישראל היא אי של נאורות, של דמוקרטיה, ושל מערביות המוקף מכל עבריו במשטרים חשוכים ודיקטטוריים. האתוס הזה מתבטא, למשל, במטבע הלשון "וילה בג'ונגל", שטבע אהוד ברק בהיותו שר הביטחון, בטקס הרמת כוסית לכבוד ראש השנה בבסיס חיל האוויר בשנת 2012, וחברי "החמישייה הקאמרית" הזכירו אותו במערכון "פלדרמאוס בבית הלבן", בביטוי "איזראל איז א־ורי סמול קאנטרי מוקפת אויבים".
האתוס הזה יכול להיות אמיתי או שקרי בעיניכם, אבל שאלת אמיתותו של האתוס משנית לשאלות החשובות לנו יותר בהיותנו צרכני תקשורת: איך מכוון האתוס הזה את הפעילות התקשורתית? אילו ידיעות ומאמרים העולים עמו בקנה אחד יתפרסמו? וחשוב מכך, אילו מהם לא יפורסמו? ואיך ישתמשו בו פוליטקאים ויועצי תדמית?
לאתוסים יש טבע ערמומי – מצד אחד, קל למצוא אותם במטבעות לשון, בסאטירה ובקריקטורות. מצד אחר, משום שהם מקובלים כל כך וטבועים עמוק כל כך בתודעתם של העובדים בתקשורת ושל קהל הצרכנים, לא תמיד קל להבחין בנוכחות הרבה שלהם ביום־יום התקשורתי. אם כך, מהם הנרטיבים העיקריים בתקשורת הפלסטינית, ומהו המינוח הנלווה אליהם?
עם כבוש שאינו מכיר במדינת ישראל
הנרטיב הפלסטיני הזה עושה שימוש נרחב במילה "כיבוש" (אִחתלאל) ובהטיותיה. בתקשורת הישראלית המילה "כיבוש" רווחת בעיקר בכלי תקשורת המזוהים עם השמאל, או בוויכוחים בין אנשי שמאל לאנשי ימין. בזירה הפלסטינית, לעומת זאת, כמעט בלתי אפשרי למצוא פריט מידע (אייטם) העוסק בישראל שאינו מזכיר אותה. המילה "הכיבוש" מחליפה פעמים רבות את הביטוי "מדינת ישראל", ולעתים היא מציינת את אחד ממוסדות המדינה, בעיקר את צה"ל ומערכת הביטחון.
אולם, יש הבדלים חשובים בין כלי התקשורת הפלסטיניים: כלי התקשורת של פתח ושל הרשות הפלסטינית מכנים את מדינת ישראל בשם "אסראיל" – שם המבטא את העובדה שהרשות הפלסטינית מכירה במדינה. ועם זאת, צה"ל לעולם לא יכונה בהם "צבא ההגנה לישראל", אלא "הצבא הישראלי" (אל־ג'יש אל־אסראילי), "כוחות הכיבוש" (קוואת אל־אחתלאל), "צבא הכיבוש" (ג'יש אל־אחתלאל), "חיילי הכיבוש" (ג'נוד אל־אחתלאל) וכיוצ"ב. על כך יש בתקשורת הפלסטינית הסכמה גורפת – המשימה הצבאית של צה"ל היא תחזוקת הכיבוש ולא הגנה על ישראל.
כלי תקשורת של חמאס אינם משתמשים בשם "אסראיל", כיוון שאינם מכירים במדינה, ואם תיכתב המילה "אסראיל", או יופיע שם התואר "ישראלי", יהיה זה תמיד בין מירכאות. לאנשי חמאס "בורח" לפעמים השם המפורש "אסראיל" בראיונות בטלוויזיה או ברדיו, אבל הם לעולם לא ישתמשו בו בכתב.
כלי תקשורת המזוהים עם הג'יהאד האסלאמי משתמשים הרבה בתואר "ציוני" (צהיוני), וכן בביטויים כמו "הישות הציונית" (אל־כיאן אל־צהיוני), ואפילו "מדינת הישות" (דולת אל־כיאן) – ביטוי שיש בו סתירה פנימית של הכרה ואי־הכרה במדינה (עוד על כך בפרק הבא בסדרה!).
מעטים ודלים מול רבים וחזקים – אתוס המוקאוומה והצומוד
"ההתנגדות" (מוקאוומה) ו"העמידה האיתנה" (צומוד) הם מושגי יסוד בסוציולוגיה הפלסטינית. במה שנוגע לחמאס, מוקאוומה מציינת בעיקר את ההתנגדות החמושה, ומשמשת גם שם עצם קיבוצי לציון הזרועות הצבאיות של הארגונים השונים (חמאס, הג'יהאד האסלאמי וכו'). בעשור האחרון רווח ברשות הפלסטינית השימוש בביטוי "התנגדות בדרכי שלום" (מוקאוואמה סלמיה) לתיאור פעולות מחאה לא חמושות, כמו, למשל, הפגנות יום שישי נגד גדר ההפרדה.
אתוס הגבורה של הצומוד מתבטא בכמה אופנים. ארגוני ההתנגדות מדגישים את עמידתם האיתנה ואת האבידות שהסבו לישראל ולמכונת המלחמה הציונית שלה (אלת אל־חרב אל־צהיוניה) במלחמות עם ישראל. כשפרשנים בישראל נדרשו להסביר את פשר ה"חגיגה" של חמאס לאחר הישגים מדומים או מינימליים בשדה הקרב, הם אמרו פעמים רבות שארגון טרור המצליח להמשיך לעמוד על רגליו למרות המכות הניחתות עליו, תמיד יטען לניצחון. מבלי לגרוע מתקפותה של הקביעה הזאת, היא מחסירה מהתמונה את האתוס הפלסטיני. חמאס חוגג את נצחונותיו הקטנים והמדומים משום שזהו אתוס המקאוומה והצומוד.
ואם זה נשמע לכם משונה, אתם מוזמנים להרהר במושגים הישראליים "מעטים מול רבים", "צבא קטן וחכם", או בשם ספרו של יפרח חביב, "ניצח האדם את הטנק", המבטאים כולם רעיונות דומים.
אילו נרטיבים נוספים מנחים את כלי התקשורת הפלסטיניים? על כך במאמר הבא.
