אם יש דבר שלבנון התברכה בו בהשוואה לשאר מדינות ערב, זה תוכניות סאטירה, ונראה שכל ערוץ טלוויזיה לבנוני שמכוון לזרם המרכזי מתהדר באחת כזו לפחות. המציאות המורכבת במדינה היא כר פורה לביקורת, ותוכניות הסאטירה, כמצופה, ממתגות עצמן כבמה לביקורת הזו. חלק הארי של אותה ביקורת מכוון כלפי השלטון, הפוליטיקאים ופטרוניהם, ונראה שהשבט אינו נחסך מאף מפלגה או עדה. אולם כשמדובר בחזבאללה ובעדה השיעית, מתגלה רגישות מסוימת לביקורת הזו; כמה סערות פרצו לאורך השנים סביב ייצוגים שונים של הארגון בתוכניות סאטירה, וכך קרה גם בתחילת חודש נובמבר, לאחר שידור מערכון בתוכנית "מה המצב" (شو الوضع) בערוץ אל־ג'דיד.
התוכנית מורכבת ממערכונים סאטיריים שאת דמויותיהם מגלמים קומיקאים שונים, ובראשם חוסיין קאוק. במערכון המדובר קאוק מגלם רוצח שכיר שנשכר על ידי מאפיונר להרוג תומך אחד של כל מפלגה מרכזית בלבנון, ומסביר למאפיונר כיצד הרג כל אחד מהם, כשבכל הסבר טמונה ביקורת על אותה מפלגה ועל תומכיה. כשהמאפיונר מבקש לדעת כיצד קאוק הרג את תומך חזבאללה, קאוק משיב שהוא ניסה לירות בו, אך זה לא צלח כי האיש היה ממוגן מכף רגל ועד ראש. משהירי לא צלח, ניסה קאוק להפנות אליו ביקורת פוליטית, אך גם זאת ללא הועיל. לבסוף, הוא סיפר לאותו תומך חזבאללה על ירידת שער הדולר היציג – והלה קיבל התקף לב ומת במקום.
המערכון עורר סערה גדולה בקרב כלי תקשורת המקורבים לחזבאללה, ואלה דאגו לצאת נגד קאוק במה שהפך במהרה לקמפיין הסתה נרחב ומתואם נגד הקומיקאי. עם כל הכבוד לביקורת על התחמשות הארגון ועל כוחנותו הפוליטית,
נראה שהעיסוק בכלכלת הארגון הוא נקודה רגישה, במיוחד כשעיקר הביקורת מופנה כלפי העובדה שהארגון ממומן על ידי איראן ובאמצעות מטבע זר בשעה שלבנון חווה את המשבר האזרחי החמור בתולדותיה. לפיכך, פעילי חזבאללה, המשתכרים בדולרים, מפיקים תועלת הלכה למעשה מצניחתה של הלירה הלבנונית, וזאת בניגוד לשאר האזרחים, שבשנים האחרונות נאלצו לצפות בערך כספם נשחק עד דק; ולכן, כשערכה של הלירה עולה – כפי שקרה לאחרונה עם הרכבת הממשלה החדשה – יש בכך משום חדשות רעות עבור פעילי חזבאללה, בניגוד לאינטרס הציבורי הלבנוני. "המערכון עוסק בכל המפלגות בלבנון, ללא יוצאת מן הכלל", מספר קאוק בריאיון ל
כתבה באתר אל־ערבי אל־ג'דיד, "ולמרות זאת, המילה 'דולר' הקפיצה את תומכי חזבאללה והם מתייחסים אליה כאל עלבון".
במקרה דנן, נראה שהסערה דווקא איחרה לבוא. שידור המערכון בטלוויזיה עבר בשקט, ללא אירועים מיוחדים; רק כעבור כמה ימים פורסם בעיתון אל־אח'באר, המקורב לחזבאללה, מאמר שמאשים את קאוק ב"דמוניזציה של ההתנגדות האסלאמית" בעקבות המערכון. מאמר זה,
כפי שהסביר העיתונאי הלבנוני ראמי אל־אמין, היה הבסיס שממנו התחיל הקמפיין נגד קאוק. "גישתו של המאמר וצורת כתיבתו הציבו את קאוק אל מול חזבאללה, שידוע לכול שהוא נהנה מכוח עודף ומכמאה אלף לוחמים שבקיומם הודה מזכ"ל הארגון חסן נסראללה", כותב אל־אמין ומוסיף: "המאמר צייר את קאוק כאילו היה חלק ממזימה נגד חזבאללה". תוך זמן קצר הרשתות החברתיות געשו, ופורסמו איומים מפורשים עליו, תיאורים גרפיים של העונשים שלכאורה מגיעים לו והצעות כיצד כדאי "לחנכו מחדש", והיו אף כאלה שרמזו שהוא פועל בשירות ישראל או ארצות הברית. קאוק עצמו, שכיבה את מכשירו הסלולרי לתקופה קצרה בעקבות זאת, אומנם מדגיש כי הוא לא קיבל איומים באופן אישי, אך זוהי הפעם הראשונה שהוא עומד בפני קמפיין הסתה כה נרחב.
מעבר לתוכן הביקורת עצמו, נראה שגם לאדם שממנו היא באה יש חשיבות בהקשר זה. קאוק הוא קומיקאי וסטנדאפיסט שיעי שנולד וגדל ברובע הדאחיה שבדרום ביירות, מקום הידוע כמרכז החיים השיעיים באזור וכמוקד חזבאללה. הוא התפרסם בשנים האחרונות בעיקר ממופעי סטנד אפ ומהצגות וסרטונים סאטיריים בכיכובו שהופצו ברשתות החברתיות ובמיוחד בקרב השיעים, ובהם הוא מביא סיטואציות מחיי היום־יום של החברה השיעית, שייצוגה בקומדיה הלבנונית אינו שכיח כל כך. "אני קומיקאי שמגלם דמויות שנמצאות סביבי ואיתן אני חי", הצהיר קאוק, "נולדתי וגדלתי בדאחיה בביירות, ולא אעזוב אותה לעולם". רבים התפלאו לנוכח התגובות הקיצוניות שעורר המערכון, שכן באופן כללי קאוק נחשב לדמות אהודה מאוד בקרב הציבור השיעי. עם זאת, ייתכן שדווקא זו הסיבה לסערה העוצמתית שהתעוררה, מפני שעבור השיעים קאוק נחשב ל"אחד משלהם"; לפיכך ידעו בחזבאללה שהביקורת שלו לא תיפול על אוזניים ערלות, והם החליטו לעשות כל שביכולתם כדי לקעקע אותה.
המפלגות הפוליטיות השונות בלבנון מודעות היטב לכוחם של סרטונים ושל פרסומים ביקורתיים ברשתות החברתיות ובתקשורת הממוסדת, במיוחד כשהאדם שמעביר את הביקורת משתייך לסביבה שהוא מבקר, שכן אז הוא נחשב למעין אופוזיציה פנימית. לדברי מוחמד קלייט, עיתונאי לבנוני שהתראיין לאל־ערבי אל־ג'דיד, לאחר פרוץ המחאות במדינה באוקטובר 2019 (שהוא מכנה אותן "האינתיפאדה העממית") נוצר אצל חזבאללה חשש שחומרים פופולאריים כאלו יביאו להשפעה שלילית עליהם, ולכן הם גמרו אומר להילחם בהם באמצעות התקשורת הכתובה והמשודרת ובאמצעות הרשתות החברתיות. למטרה זו, אומר קלייט, כל האמצעים כשרים: קללות, איומים, האשמות בבגידה וכן הלאה.
ראמי אל־אמין מדגיש במאמרו כי סאטירה היא זכות שאין עליה עוררין, אך כזו היא גם הזכות לצאת נגדה. לחזבאללה ולתומכיו קיימת הזכות למחות על המערכון של קאוק, שכן כמו שלקאוק הזכות לספר בדיחות, כך זכותם של אחרים שלא לאהוב אותן ואף לדחות אותן בגלוי. לפיכך, מסביר אל־אמין, זכותם של תומכי חזבאללה לכתוב מאמר היוצא נגד קאוק ונגד המערכון בכיכובו, כמו שזכותם של אחרים ללעוג לאותו מאמר ולעומדים מאחוריו – אלה הם כללי המשחק. אל־אמין עומד על הלגיטימיות שבעצם הבעת העמדה במאמר שפורסם נגד קאוק בעיתון אל־אח'באר, ומדגיש שחובה להגן על זכותו של אדם להביע את דעתו, גם אם יש מי שיראה בה הסתה או התרת דם. לדבריו, מאמרים היוצאים נגד הקומדיה, כמו זה שפורסם באל־אח'באר, הם חלק בלתי־נפרד מהקומדיה עצמה, מפני שהם מזינים אותה ומספקים לה חומר חדש. כך למעשה מתקיים הפינג פונג הדמוקרטי שמבטא את הזכות לחופש הביטוי.
עם זאת, ברגע שאחד הצדדים מגיע לכדי הסתה, איומים ופגיעה בביטחון הצד השני, מדובר בהפרה ברורה של כללי המשחק הדמוקרטי. כך היה במקרה של קאוק, כשהבעות הדעה גלשו במהרה לאלימות מילולית ולאיומים באלימות פיזית. ואין מדובר כאן במקרה יחיד: בשנתיים שעברו מאז פרוץ המחאות בלבנון, תומכי חזבאללה ברשתות החברתיות פתחו במסעות הכפשה, הסתה, האשמות בבגידה ולעיתים אף איומים ברצח כנגד אנשים שהעזו להביע קולות המנוגדים לארגון, ובהם עיתונאים רבים.
אחד מאותם עיתונאים שחווה זאת על בשרו הוא מוחמד קלייט, שהיה קורבן לקמפיין דומה לזה של קאוק. בתקופת כהונתו של ראש הממשלה הקודם חסאן דיאב, קלייט שיבח את חבר הפרלמנט אוסאמה סעד, מוסלמי סוני התומך בחזבאללה, על כך שפיו וליבו שווים: סעד מבטיח להילחם בעוני וברעב, ובה בעת חי בצניעות ונוסע במכונית רגילה, וזאת בניגוד לחברי פרלמנט אחרים החיים בראוותנות ונוסעים בשיירות מנקרות עיניים בשעה שהם מדברים על קיפוח ועל מחסור. לא חלף זמן רב עד שקלייט שילם את המחיר; נטען שהוא פועל בשליחות ישראל וארצות הברית כדי לזרוע בלבול ולפגוע באמינות של חזבאללה ושל תנועת אמל השיעית, והוא הוקע כבוגד מצד הממסד השיעי ומצד חבריו ומכריו ברובע הדאחיה שבביירות. לדבריו, אירועים כאלו קורים לא מעט, וככל שהקמפיין עוצמתי יותר כך הם נדחקים אל שתי אפשרויות: לעזוב את ביתם ואת הסביבה שבה הם חיים ושבה הם מוקעים ולעבור למקום אחר, או להישאר במקומם ולמתן את הביקורת שהם מפנים כלפי חזבאללה וכלפי ההנהגה השיעית. קלייט בחר באופציה הראשונה, ועזב את הדאחיה לאחר 29 שנים שבהן גר בה. קאוק, לעומת זאת, כבר הצהיר שהוא אינו מתכוון לעזוב את מקום מגוריו. האם משמעות הדבר היא שצפויה התמתנות בביקורת שהוא מותח על חזבאללה?
ראמי אל־אמין הפנה את השאלה הזו לקאוק, שבתורו מיהר להרגיע ולהצהיר שלא תהיה לכך שום השפעה על התוכן שהוא יוצר. לדבריו, קמפיין ההסתה שהופנה נגדו אינו קשור ל"מערכון הדולר" באופן ספציפי, אלא לעובדה שיש לו קהל צופים שיעי נרחב שנהנה מבדיחותיו ומטה אוזן למה שיש לו לומר, והדבר אינו מוצא חן בעיני גורמים מסוימים בהנהגה השיעית. אל־אמין חותם את מאמרו בקריאה לקאוק שלא לברוח, לא להיעלם ולא להפסיק לייצר סאטירה, כי "אין דבר שמעצבן את ה'חמוצים' יותר מאשר סאטירה וצחוק". על פניו, קאוק נענה לקריאה זו, אך ימים יגידו אם הסאטירה אכן תסייע ללבנון לצאת מהבוץ.
