בסוף השבוע האחרון התפרסמה בעיתון דה מרקר כתבה ארוכה על כלכלת סין תחת הכותרת היומרנית משהו: "הדרך 'להפוך 1.3 מיליארד סינים למאושרים' עוברת בישראל."
הכותבת, מירב ארלוזורוב, ביקרה בסין כחלק מ"משלחת רשמית ראשונה אי פעם של עיתונאים ישראלים" שהוזמנה על ידי ממשלת סין במסגרת הסכם עם סוכנות הידיעות שינחואה, שופרו של השלטון. שיאו של הביקור, כך לפי ארלוזורוב, היה הרצאה של איש המפלגה הקומוניסטית בשם צ'או ווידונג שמנה את הבעיות העומדות בפני סין. הוא לא איפשר שאלות, אך ארלוזורוב לא התאכזבה משום שצ'או "מיוזמתו, בפתיחות ובשקיפות שאף שלטון דמוקרטי לא היה מתבייש בהן, התייחס בדבריו כמעט לכל סוגיה בעייתית אפשרית שהתכוונו להתמקד בה".
ייתכן שהכנת שיעורי בית הייתה משאירה את העיתונאית הישראלית עם כמה שאלות פתוחות בכל זאת. למשל, הרושם הגובר שביסוס "שלטון החוק" בסין תחת שי ג'ינפינג פירושו לאו דווקא הגבלת השלטון אלא שורה של חוקים המצרים את צעדי האזרח ומחזקים את הפיקוח עליו. ארלוזורוב הייתה יכולה לשאול גם על ה"מריטוקרטיה" בסין, שאולי מייצרת טכנוקרטים מוכשרים אולם ודאי לא אנשי חזון.
כמו רבים לפניה התרשמה ארלוזורוב עמוקות מהפיתוח מסין, ושמחה לשמוע שגם סין שואפת ללמוד מהחדשנות הטכנולוגית של "אומת הסטארט-אפ" הישראלית. דברי הכיבושין הללו נאמרים זה שנים במפגשים בין ישראלים וסינים, אולם בפועל היקף הסחר הבילטרלי עולה בעצלתיים, והוא רחוק מהיעדים שקבעו ממשלות קודמות בישראל.
אחד ההסברים היותר מוזרים שמציעה ארלוזורוב לחיזור כביכול של סין אחר ישראל הוא מלחמות האופיום של המאה ה-19, והעובדה ש"ישראל היא אחת ממדינות המערב היחידות שלא הוכתמו בכתם הקשה" של מאה השנים שבהן הושפלה סין על ידי מעצמות זרות. הסבר טוב יותר יהיה תכנית "כבישים וחגורות" (או "דרך המשי החדשה") שאליה מתייחסת ארלוזורוב בחטף. ישראל עצמה, כמדינה מזרח תיכונית, נכללת בתכנית הפריצה האדירה של סין לעולם הרחב, והעניין של סין בה אינו ייחודי כלל (גם אם לישראל, כמו למדינות רבות, יש יכולות ייחודיות שעשויות לעניין את הסינים).
התפעמותה של הכתבת הישראלית מאחד המשטרים הדכאניים בעולם היא מצערת. גישה של "כבדהו וחשדהו" תצלח יותר למעצמה הסינית ולתרבות השלטון האנטי-דמוקרטית שלה, המבקשת לתפוס עמדות השפעה במשק, באקדמיה ובתקשורת הישראלית.
טוב יעשו עיתונאים ישראלים, ודאי בעיתון המציג עצמו כעצמאי וביקורתי, אם לא יקבלו בהתלהבות גדולה כל כך את משוואת ה"פיתוח קודם לזכויות אזרחיות" שהשלטון הסיני פורש בפניהם.
