מה משותף לבנימין נתניהו ולאסמאעיל הניה? שניהם לא קראו נכון את ההשלכות של עליית "האחים המוסלמים" לשלטון במצרים. החמאס ותומכיו עלצו ופיתחו תקוות גדולות כאשר נודע ש"האחים המוסלמים" עלו לשלטון, ואילו נתניהו, ליברמן ורבים אחרים בישראל פיתחו חרדות. ליברמן דיבר על הקמת אוגדות חדשות בצה"ל ונתניהו דיבר על השתלטותו של "האסלאם המיליטנטי" על המזרח התיכון. ואולם, מתברר שלא זו בלבד ש"האחים המוסלמים" אינם אסלאם מיליטנטי, הם אפילו אינם מוכנים להסתכן עבור החמאס ולקדם את המאבק הפלסטיני האלים נגד ישראל.
לאחרונה ניתן לקרוא בעיתונות הישראלית על מקרים שבהם הצבא המצרי הרס או הציף במים את מנהרות ההברחה לעזה. מאחורי הדיווחים הללו מסתתר מתח הולך ומצטבר בין החמאס לבין מצרים. החמאס כועס על כך שמצרים אינה פותחת את המעבר ברפיח, וגורמים צבאיים בעזה, כגון גדודי עז א-דין אל-קסאם, אף מאיימים לפגוע במצרים אם לא תשים קץ להרס המנהרות. עם זאת, אחרים בהנהגת החמאס מעוניינים להנמיך את להבות המתח. מחמוד א-זהאר, למשל, מפנה אצבע מאשימה כלפי רמאללה; לדעתו, אנשי הרשות הפלסטינית הם שעומדים מאחורי האיום של גדודי עז א-דין אל-קסאם ולא הלוחמים של הזרוע הצבאית של החמאס, והוא אף דוחה את כל האשמות שמפנים המצרים אל עבר החמאס.
לצד מעשי הצבא המצרי ולצד תגובות החמאס – אם המגננה של א-זהאר ואם האיומים של גדודי עז א-דין אל-קסאם – לא מזמן פורסמו פסיקות של בתי משפט מצריים הקובעים שיש להרוס את המנהרות בין עזה לסיני משום שהן פוגעות בריבונות המצרית ובאינטרסים הלאומיים שלה. אנשי ביטחון מצריים מצביעים על כך שלאחרונה נמצאו מצבורי תחמושת גדולים בסיני שמקורם, ככל הנראה בצה"ל – ולא, לא משום שצה"ל החליט לתמוך באל-קאעדה ובשותפיה בסיני אלא משום שצה"ל אינו יודע איך לשמור על הנשק שברשותו; עבריינים גונבים או קונים נשק ותחמושת מחיילי צה"ל – דו-קיום מעורר קנאה בין עבריינים ישראלים וערבים ואוזלת-יד מעוררת דאגה של צה"ל. יתרה מזאת, המעבר של מפגעים מעזה לסיני, והפיגועים שהם מבצעים נגד ישראל, פוגעים קשות בתדמיתה של מצרים, שכן אחד היעדים החשובים ש"האחים המוסלמים" הציבו לעצמם הוא להוכיח לעולם כולו שניתן לראות בהם שליטים אחראים היכולים להשתלב בזירה הבינלאומית. מעבר לכבוד וליוקרה שהשתלבות זו מבטיחה, היא בעיקר תנאי לקבלת סיוע כלכלי מאסיבי הן ממדינות המערב והן מגופים בינלאומיים. במצב הכלכלי הנוכחי של מצרים, קבלת סיוע שכזה עשויה לקבוע אם המדינה תשרוד או לא.
כל ההתפתחויות הללו מדגימות פעם נוספת את הפרגמטיות של "האחים המוסלמים" ואת סדרי העדיפויות של מצרים, גם כאשר אסלאמיסטים שולטים בה, וכתוצאה מכך, את האפשרות של ישראל להגיע להבנות עם "האחים המוסלמים". כזכור, לפני חודשים אחדים, במבצע "עמוד ענן", ראינו דוגמה לכך כאשר מרסי תיווך בין ישראל לחמאס, וכעת אנחנו עדים לדוגמה נוספת.
כל האירועים הללו חושפים את נקודת התורפה של המנהיגות הפוליטית של ישראל. חוסר היכולת להבחין בין "האחים המוסלמים" לבין ארגונים מוסלמיים מיליטנטיים, כגון אלה הפועלים בסיני, משרה בהלה בחוגי השלטון ואף בלא מעט מגורמי הביטחון בישראל. ואולם, כפי שמתפקידם של גורמי הביטחון לזהות תסריטים אפשריים המסוכנים לישראל ולהתכונן לקראתם, כך מתפקידם של גורמים מדיניים לזהות הזדמנויות ומרחבי תמרון פוליטיים עבור ישראל ואף לפוגג סכנות בדרכים דיפלומטיות. הבהלה שאחזה בנתניהו ובליברמן כאשר "האחים המוסלמים" עלו לשלטון, והשימוש שהשניים עושים באיומים כדי לקדם את האג'נדה הפוליטית של הימין, המנסה בכל כוחו לחסום הידברות עם אויבי ישראל, פוגעים ביכולתם לתמרן במערכות המדיניות במזרח התיכון המשתנות במהירות ונעשות מורכבות יותר ויותר. הסכנה הטמונה בכך היא ש"מדיניות הפאניקה" שלהם עלולה להגשים את עצמה וישראל תמצא את עצמה מתמודדת עם בעיות שהיא עצמה יצרה או העצימה.
