כ-58,000 פלסטינים זוכים כיום לאישורי עבודה בישראל. ולמרות זאת לא מצאו הרשויות בישראל לנכון להאריך את אישוריהם של 74 העובדים הפלסטינים הנותרים במפעל סודהסטרים, שפוטרו ביום שני מעבודתם במפעל שהועתק ממישור אדומים לרהט בעקבות לחץ בין-לאומי.
העובדים המסכנים מצאו עצמם קרבנות של קרב איתנים בין תנועת ה-BDS – שמאמינה בסנקציות כלכליות על חברות ובודדים כמנוף לחץ על ישראל – ובין ממשלה ישראלית המעוניינת להציג את אותו לחץ כפוגע בראש ובראשונה בציבור הפלסטיני.
עבור מי שתומך בפתרון שתי המדינות וחושש מהתפוגגותו הסופית תחת שלטון נתניהו, הדילמה סביב שאלת החרמתם של מפעלים ישראלים בשטחים היא אמיתית. מצד אחד, הכלכלה הפלסטינית תלויה באופן מוחלט במעסיקים הישראלים: כ-25,000 פלסטינים מועסקים בהתנחלויות, ובג"ץ קבע כי יש להשוות את תנאי העסקתם לאלה של אזרחי ישראל (קביעה שאינה בהכרח מתממשת הלכה למעשה). מנגד, ברור כי מפעלים ישראלים משגשגים בשטחי C, המהווים את רוב עתודות הקרקע של המדינה הפלסטינית העתידית, פוגעים באפשרות לעצמאות פלסטינית.
בדו"ח שפרסם ארגון זכויות האדם Human Rights Watch בחודש שעבר נמצא שהתעשייה הישראלית בשטחים תורמת לחיזוק ההתנחלויות בכך שהיא מושכת אוכלוסיה יהודית ומגדילה את תשלומי הארנונה והמיסים. על פי נתוני הבנק העולמי מ-2013, המצוטטים בדו"ח, הסרת הגבלות הבניה שמחילה ישראל על הפלסטינים בשטחי C תניב לכלכלה הפלסטינית 3.4 מיליארד דולר בשנה ותגדיל בשליש את התוצר המקומי הגולמי הפלסטיני. עובדים פלסטינים ששוחחו עם אנשי הארגון תיארו את המציאות שבה הם נאלצים לעבוד במפעלים ישראליים בשטחים כ"מלכוד 22".
אך מעבר לשאלה העקרונית והמוסרית, יש לתהות: האם הצליחה ישראל בהימור ההסברתי שלה עם סודהסטרים? במילים אחרות, האם התקשורת העולמית קנתה את הצגתה של תנועת ה-BDS כאשמה בפיטורי העובדים ואת ישראל כצד הטוב? נראה שלא.
כותרת הידיעה שפרסמה סוכנות הידיעות הצרפתית AFP בערבית היא "חברת סודהסטרים הישראלית מוותרת על עובדיה הפלסטינים בשל אישורים." הכותרת הדו-משמעית בניו יורק טיימס השאירה פתוחה את השאלה האם ישראל היא המוחרמת או המחרימה. גם העיתון האמריקאי וול סטריט ג'ורנל, הנוטה לצד הימני והפרו-ישראלי של המפה הפוליטית, דיווח בכותרתו ש"סודהסטרים תוקפת את ממשלת ישראל סביב אישורי העבודה של הפלסטינים."
העיתון התמקד בדבריו הנחרצים של מנכ"ל החברה, דניאל בירנבאום, שהכריז בריש גלי על תסכולו ממדיניותה של ישראל. "עצוב ומאכזב שהביורוקרטיה הישראלית פיטרה את שגריריה המצטיינים בעולם וסיפקה תחמושת ל-BDS בזמן שבו שגרירויות ישראל בעולם עשו שימוש רשמי בעדויותיהם של אותם עובדים ממש," אמר בירנבאום.
המנכ"ל הישראלי, שהציג את היחס השווה שממנו נהנים העובדים הישראלים והפלסטינים לעיתונאים זרים שסיירו במפעל לפני שנתיים (ואני בתוכם), הבהיר השבוע עניין חשוב נוסף, שנראה שנעלם מעיני מקבלי ההחלטות בישראל. אבטלה פלסטינית על רקע חוסר התוחלת המדינית הקיימת יכולה להוליד רק שנאה, רדיקליזציה וטרור. "אל תיתנו לשנאה להיכנס ללב. אל תכעסו על החייל במחסום. זה הבן שלי," התחנן בירנבאום בפני עובדיו המפוטרים. הוא בוודאי מבין, עם זאת, כי החייל במחסום הוא רק חלק מסיפור רחב יותר: הקשרים הכלכליים בין ישראל והרשות הפלסטינית המעוגנים בפרוטוקול פריז של הסכמי אוסלו, והמונעים את התפתחותה של כלכלה פלסטינית עצמאית שאינה תלויה בישראל.
ההחלטה לסיים את העסקתם של העובדים הפלסטינים בסודהסטרים מותירה את ישראל קרחת מכאן ומכאן. בזירה התקשורתית היא לא הרוויחה, ובהיבט הבטחוני בוודאי שלא. בשאלה המוסרית – שלילת פרנסתן של מאות משפחות פלסטיניות משיקולי הסברה – מעטים בישראל מוכנים לעסוק בימים קשים אלה.
