הנשיקה שהעניקה נסיכת הליכוד ציפי לבני לנסיך-צפרדע בוז'י הרצוג אולי תגאל אותו מתדמיתו החנונית ואולי דווקא תזיק לו. לא ברור כיצד ישפיע מהלך זה על מפלגת העבודה, אך ברור שהוא מציין צעד נוסף במהפך הרעיוני שעוברת ציפי לבני, שעמדה בלב הממסד הימני לפני כחמש עשרה שנה, ועכשיו צועדת שלובת ידיים עם מנהיג מפלגת העבודה.
המסע הדרמטי של לבני איננו ייחודי רק לה. השבוע שמענו שמשה כחלון, שהיה גם הוא מאנשי הליכוד הבולטים עד שנטש את ה"בית" המיתולוגי שליכודניקים רבים הצהירו שלא ינטשו, מתגעגע ל"ליכוד פרגמטי, שידע גם לעשות שלום כשצריך." אותו כחלון, שלפני כעשור התנגד לנסיגה שאריאל שרון הוציא לפועל בעזה, ובהמשך סגר עסקאות עם אנשי פייגלין, קובע כעת, מבלי למצמץ, ש"ליכוד אמיתי יודע לוותר על שטחים."
הטלטלות הללו אינן חדשות. למעשה הן השלבים האחרונים – לעת עתה – בתהליך שהחל אחרי האינתפאדה הראשונה, תהליך שבו החברה הישראלית, ובראשה אנשי ימין ומרכז פרגמטיים, פונים שמאלה. הראשונה ש"שברה שמאלה" היתה מפלגת העבודה. זכורה אמירתו של יצחק רבין, עם פרוץ האנתפאדה הראשונה, כי יש "לשבור להם את הידיים והרגליים"; חמש שנים אחר כך היה רבין בין השושבינים של הסכם אוסלו.
למגמת ה"הַשְמַאלָה" הצטרפו כמחצית ממנהיגי הליכוד. כזכור, עם פרוץ האנתפאדה השנייה הבטיח שרון למגר אותה ונבחר לראשות הממשלה. שלוש שנים מאוחר יותר הוא יזם יציאה חד-צדדית של ישראל מעזה, ובעודו מנסה לקדם את הנסיגה מהרצועה הוא פיצל את הליכוד. כמחצית מחברי הכנסת של הליכוד הבינו שגישתם המדינית פשטה את הרגל, נטשו את הימין המסורתי וחיפשו מדיניות המתאימה יותר למציאות המזרח-תיכונית. כך קמה מפלגת "קדימה", ששיקפה את המשבר האידיאולוגי של הימין.
(עיבוד תמונה: עמיר שיבי)
פרישת משה כחלון מהליכוד משתלבת במגמה זו, לאור טענתו כי "הימין הקיצוני השתלט על הליכוד". כאשר מחברים את ההאשמה הזאת, המכוונת כנראה נגד פייגלין ושאר המתנחלים הקיצונים שחדרו לתוך מנגנוני השליטה בתוך הליכוד, עם קביעתו של כחלון ש"ליכוד אמיתי יודע לוותר על שטחים", מקבלים את אותו מהפך רעיוני שלבני עשתה לפני כחמש עשרה שנים ורבין עשה לפני כרבע מאה.
אחת התגובות המעניינות לתהליך זה הגיעה מהעיתונאי ישראל הראל, בעודו שופך חמתו על מתנחל אחר, אביגדור ליברמן. ליברמן עובר ככל הנראה את אותו תהליך שרבין, לבני וכחלון עברו לפניו, אך הוא עושה זאת בדרך הייחודית לו. כאשר הוא הביע את דעתו על תכנית קרי וקבע כי "לא תהיה הצעה טובה יותר", הזדעק הראל והתריע שליברמן חבר לאותם פוליטיקאים המביאים בחשבון לחץ בין-לאומי. "השבירה שמאלה", האשים הראל, איננה אלא תוצאה של אמביציות אישיות – רצונו של ליברמן לכהן כראש ממשלה. לא עולה על דעתו של הראל, וכנראה גם לא על דעתם של אנשי ימין קיצוניים אחרים, שרבין, שרון, לבני, כחלון, ליברמן, מופז, מרידור ורבים אחרים שינו את דעתם בעקבות חשבון נפש אמיתי, וכי הם באמת ובתמים מתנגדים לעמדת המתנחלים.
זוהי אפוא הבשורה שהמתנחלים בורחים ממנה: שלב אחר שלב, מנהיגי הימין המתון נוטשים את הימין הקיצוני. הם סבורים שאין מנוס מפשרה ומוויתור על שטחים. לא אינטרסים אישיים מניעים אותם – או לפחות, לא רק אינטרסים אישיים. דווקא השכנוע הפנימי, וההבנה שהתעלמות מהפלסטינים והניסיון להכתיב להם עובדות בצורת התנחלויות ימיטו חורבן על ישראל. התובנה הזו היא שמעבירה אותם מעמדות ימניות קיצוניות אל עבר ימין פרגמטי, שיודע לעשות שלום עם גדולי האויבים של ישראל גם במחיר ויתורים. וכך, הימין הקיצוני, שלדעת רבים בימין המתון מתחפר בעמדה הפוגעת במדינת ישראל, נותר בודד במערכה.
