מאז הולדתה של המדינה המודרנית – יש שאומרים בשני הסכמי וסטפליה באמצע המאה ה־17 – אנחנו מחפשים את הטריטוריה של המדינה, את גבולותיה, את ריבונותה ואת סמליה. ולא פחות מהן – את האמנה החברתית שבתוכה, את היותה ביטוי לרצון משותף של תושביה, או של רוב תושביה, ואת הלגיטימציה שלה בעיני מדינות אחרות, כלומר את הלגיטימציה שהעולם מעניק לה.
אלא שמתברר שבמדינות רבות בעולם חסרים רבים מהמרכיבים שמניתי, ובכל זאת הן מופיעות ברשימת המדינות החברות באו"ם. העולם מכיר את תופעת "מדינות הלוויין", את "רפובליקות הבננות", הנגררות אחרי מעצמות אזוריות או בין־לאומיות, ובכל זאת, חשוב, למראית עין לפחות, לשמר סוג של ריבונות, סמלים ועצמאות, גם אם מדומה. נדמה לי שבעשורים האחרונים אנו עדים לעוד תופעה מדינית מהסוג הזה, ובה מדינות קיימות כדי לבטא את רצון כל העולם, מלבד את רצונם של תושביהן. כזאת היא סוריה של השנים האחרונות.
אם ננתח את תוצאות מלחמת האזרחים עד כה, נגלה שסוריה שהכרנו מהמפה ההיסטורית ששורטטה אחרי הקולוניאליזם הצרפתי, וגם מהמפה שלפני 2011 – אינה קיימת עוד. ואין הכוונה לשרטוט הגבולות בלבד, אלא דווקא למשמעותה של המדינה הסורית. כאמור, עיקרה של ישות מדינית היא האמנה החברתית המבטאת רצון קולקטיבי של חבר אנשים וקבוצות לחיות יחד כיחידה מדינית. סוריה שלאחר 2011 נהפכה לביטוי של רצונות רבים מאוד, אך היא אינה מבטאת עוד את רצונם של תושביה, ובהם מי שנעקרו מקרבה ונחרב עולמם והיו לפליטים.
בסוריה התקיים משטר אימים של משפחת אל־אסד הנמנית עם המיעוט העלווי. לאחר האביב הערבי איבד המשטר הזה את ריבונותו לטובת מדינות אחרות, וגם את הלגיטימיות שלו בעיני העם בסוריה. אם לשפוט על פי הכוחות הזרים הנמצאים היום על אדמת סוריה, אפשר לקבוע שסוריה היא מדינה מרובת ריבונויות.
באדמת סוריה נמצאים היום חמישה צבאות של מדינות אחרות, נוסף על עשרות מיליציות שיעיות, מלבנון, מאפגניסטאן וממרכז אסיה. לכל כוח מהכוחות האלה אזור שהוא שולט בו. כוחות ארצות הברית בלבד שולטים בכ־35% משטחה של סוריה, בצפון מזרח המדינה. בגולן הכבוש שולטת ישראל (כבר חמישים שנה). באזור רחב בצפון מערב שולטת טורקיה, ושאר השטח מחולק בין ריבונות רוסית לריבונות איראנית. רק לעם הסורי אין כל שליטה, לא בטריטוריה שלו ולא בגורלו. כל הכוחות הזרים שמניתי והכוחות המתנגדים למשטר האימים פעלו ופועלים כדי לאיין את סוריה שהכרנו מכל משמעות של מדינה נורמלית, ולו של רפובליקת בננות.
סוריה אינה היחידה בהווייתה המדינית החדשה. סבורני כי יש מדינות דומות כאלה גם בגבולות הדרומיים של רוסיה – רוסיה מקימה באזור זה "מעין מדינות" כדי להתמודד עם ההתערבות האמריקאית ועם התפתחויות גאופוליטיות הנגזרות גם מגלובליזציה דוהרת וגם ממאזן הכוחות שאינו נוטה לטובתה.
מדינות רבות מעוניינות בסוריה שלא למען מי שבנו אותה וחיים בה, אלא מאינטרסים זרים: סוריה חשובה לאיראן כדי להתרחב לכיוון הים התיכון, היא חשובה לטורקיה כדי להכשיל את הקמתה של מדינה כורדית, היא חשובה לארצות הברית ולרוסיה במאבקי השליטה ביניהן, והיא חשובה לישראל כדי שזו תוכל להמשיך להחזיק בגולן. ומאחורי כל אלו מסתתרים בוודאי עוד שחקנים ועוד אינטרסים. על כל פנים, סוריה נעשתה לזירת מאבק בין גורמים זרים שאין להם עניין אמיתי בעם הסורי.
ומה קורה למדינה המאבדת את ריבונותה לטובת כוחות זרים? מה קורה למדינה שאוכלוסייתה הילידית נתונה לטיהורים ולהחרבת המרקם החברתי והאורבני? ומהי המדינה ללא תושביה, שרובם נעקרו מבתיהם לאחר שהווייתם החברתית וכבודם האנושי הבסיסי הושחתו עד עפר?
בהקשר של סוריה לא נוכל לשאול "מהי המדינה ללא אזרחיה?" שכן כבר כמה עשורים שהסורים הם נתינים ובני ערובה של משטר עריץ ולא אזרחים של ממש. כך או כך, לא נשאר מהמדינה הזאת דבר מלבד התמונות שנצרבו בזיכרון הפרטי והמשותף של מי שנעקרו ממנה בכוח זרועו של המשטר ושל כל הכוחות הזרים שכבשו אותה.