אנחנו לא רוצים לחשוב על אלימות. קל מאד לפתור אירועים אלימים כאנומליה. הרי האדם של ימינו, לבו טוב מנעוריו. כולנו ישויות אוניברסליות, נשאים של זכויות אדם ואמיתות נצחיות לגבי מה שמגיע לנו. אבל האלימות איננה אנומלית. היא חלק מן המצב האנושי.
ההדחקה של היות האלימות חלק מן המצב האנושי תרמה לכך שיש כיום ביטויים שונים לאלימות. לא מדובר יותר רק בתוקפנות ובהרג, בתשוקה לדם. הרצון לנהוג באלימות, וכמותו גם התגמול שהאלימות מציעה למי שמפעיל אותה, מוצדקים כיום באופן אחר. הם גם פועלים אחרת על מי שנוקט באלימות ועל הצד הסופג אותה.
אלא שלפני הניתוחים, ההמשגות וההצדקות, צריך לזכור שהאלימות נוכחת. צריך להכיר בכך שהיא יֶשְנָה, שהיא פעילה, לא רק כביטוי לחוסר יעילות או להתנהגות רשלנית מצדנו. היא נוכחת לא רק משום שלא הצלחנו למנוע אותה. ההכרה הזו אינה פשוטה.
לכן החלטנו שאת המחשבה שלנו על האלימות נבצע בשני שלבים. ראשית, נתן לה את הכבוד המגיע לה, כמאמר השופט במערכון של הגשש החוור. נניח לה – ל"חבר פראבלום", ה"פיסמייקר" – לדבר בלי הפרעה. בשבוע הבא נחשוב עליה.
שני המשפטים שלפניכם נאמרו על ידי שני קציני צה"ל בתפקידים פיקודיים בכירים. אחד יצא מפיו של סא"ל דוד, מג"ד בבה"ד 1, בעקבות הדחת הצוער שצייר את דמותו של היטלר. השני נשמע מפיו של אל"מ (היום תא"ל) איתי וירוב, מפקד חטיבת כפיר, כשהעיד במשפטו של פקוד שהואשם במתן סטירה לפלסטיני.
קראו אותם. אל תצקצקו ואל תגלגלו עיניים. אפשר לחשוב עליהם בשבוע הבא.
"אם מישהו מצייר עכשיו את היטלר, שתוך כדי שאני מדבר אני מקווה שמישהו יקום וייתן לו סטירה, אני אתן לו התראה במשפט."
"אם מישהו מצייר עכשיו את היטלר, שתוך כדי שאני מדבר אני מקווה שמישהו יקום וייתן לו סטירה, אני אתן לו התראה במשפט."
"סטירה, לפעמים מכה בעורף ולפעמים ברכיה לצורך הרגעה, היא סבירה."
"סטירה, לפעמים מכה בעורף ולפעמים ברכיה לצורך הרגעה, היא סבירה."
ניפגש בשבוע הבא.
