היום מלאו לאינתיפאדה הראשונה 26 שנה. היא פרצה ב-9 בדצמבר 1987 ונמשכה כחמש שנים. במהלכה נהרגו כ-120 ישראלים ולמעלה מ-2,000 פלסטינים. זה היה הרגע שבו החל חמאס את מאבקו האלים נגד ישראל. האינתיפאדה הראשונה הייתה האירוע החשוב והמכריע ביותר ביחסי ישראל והפלסטינים מאז הקמת מדינת ישראל. מרגע שפרצה, העימות בין שני הצדדים קפץ מדרגה.
כאשר האינתיפאדה פרצה היה יצחק שמיר ראש ממשלה; הליכוד היה בשלטון, או שותף מרכזי בממשלות אחדות, כבר עשר שנים. מאז עליית הליכוד לשלטון הורחבו ההתנחלויות. ישראל סירבה להכיר בזכויות הלאומיות של הפלסטינים ועשתה מאמצים להגיע תחת זאת להסכמים עם חוסיין מלך ירדן. בשנת 1985 אף הצליח הימין לחוקק חוק האוסר על ישראלים לפגוש פלסטינים.
האינתיפאדה הראשונה היא תוצאה של שלטון הימין ומדיניותו. עשרים שנה אחרי מלחמת ששת הימים, עשר שנים אחרי עליית הליכוד לשלטון, בתקופה שלא התנהל משא ומתן בין ישראל לפלסטינים, והימין הכתיב את מדיניות ישראל בשטחים, הפלסטינים, בהתפרצות ספונטנית, שינו את אופי מאבקם נגד ישראל באמצעות האינתיפאדה.
כדאי לזכור את הנסיבות האלה, שהובילו לפריצת האינתיפאדה הראשונה, כאשר בוחנים את דבריו של שר הביטחון, משה (בוגי) יעלון, בנאומו האחרון באוניברסיטת תל אביב. תחילה ביקר יעלון את עצם קיומו של משא ומתן בין ישראל לפלסטינים, ולאחר שהסביר מדוע הוא גורם לנפגעים המשיך וקבע כי "דווקא כשאנו עומדים איתנים ואיננו נראים כמו שעומדים לוותר, דווקא אז אנו זוכים לשקט".
קשה להבין לאיזה שקט אנחנו "זוכים" כאשר אנו עומדים "איתנים" וכאשר איננו "נראים כמי שעומדים לוותר". הרי האינתיפאדה הראשונה – אותו אירוע מכונן ששינה את אופי הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הכניס את חמאס לתוך זירת המאבק והפך את בני ובנות העם הפלסטיני לפעילים נגד הכיבוש המוכנים למות למען ארצם – פרצה דווקא כאשר לא התנהל משא ומתן, כאשר ישראל סיפחה במרץ אדמות לבניית התנחלויות ולא נראתה כמי "שעומדת לוותר".
התעלמותו של יעלון מכך שהאינתיפאדה הראשונה פרצה בנסיבות ה"אידיאליות" לפי תפיסת הימין, ותחת ממשלת ימין שהנהיגה מדיניות ימנית, הולכת יד ביד עם אמירתו שדווקא המשא ומתן הוא המדרדר את היחסים בין ישראל לפלסטינים. לדבריו, "מה שקורה היום הוא תוצאה של תהליך מדיני […] הנפגעים שלנו הם קורבנות התהליך המדיני". אבל זו רק חצי מהאמת. לא תהליך מדיני גורם לדרדור המצב אלא תהליך מדיני שכשל. האינתיפאדה השנייה פרצה לא משום שהתנהל תהליך מדיני אלא משום שהתהליך המדיני לא צלח. האכזבה היא שהניעה את האינתיפאדה השנייה, לא עצם קיומו של תהליך מדיני.
בימים אלה מתנהל בעצלתיים משא ומתן בין ישראל לפלסטינים. הצהרותיו של יעלון בדבר עמידה איתנה ובדבר הסכנה שבעצם קיומו של משא ומתן מצטרפות להצהרותיו של ליברמן בדבר חוסר התוחלת של המשא ומתן הנוכחי ולהמצאות המכשילות מטעם נתניהו שנועדו לפגוע במשא ומתן.
האווירה בצמרת הפוליטית בישראל לא השתנתה מאז האינתיפאדה הראשונה. הזלזול והאטימות שהפגינו יצחק שמיר, יצחק רבין ושמעון פרס לפני 26 שנים חוזרים ובוקעים היום מפיותיהם של יעלון, ליברמן ונתניהו. האתגר העומד לפניהם הוא לגלגל את הכישלון לפתחם של הפלסטינים. ההנחה היא שהציבור הישראלי אינו עוקב אחר ההתפתחויות המדיניות ומוכן לקבל כל מה שיספרו לו הפוליטיקאים הללו, לפחות עד שיכאב לו. ומבחינת הפוליטיקאים, כל עוד הציבור משאיר אותם בתפקידיהם, אין סיבה לשנות מדיניות.
אולם מי שלא קונה את ההסברים התמוהים של יעלון ואת התחמקויותיהם של ליברמן ונתניהו הם מנהיגי העולם המחויבים (יחד עם נתניהו, אם לשפוט על פי הצהרותיו) להקמת מדינה פלסטינית. ובשל כך, שאלת המפתח כיום היא יכולתם של הפלסטינים לגייס את העולם כדי לקדם את הקמתה של מדינה פלסטינית. סביר להניח שהכישלון הקרב ובא של המשא ומתן לא יוביל לאינתיפאדה מן הסוג של האינתיפאדה השנייה, אולם רף האלימות יגבה והלחץ הבינלאומי יגבר.
מעגל הזלזול הישראלי והייאוש הפלסטיני לא יישבר כל עוד הציבור הישראלי ימשיך לאמץ לו את ההיסטוריה המפוברקת שהימין מספק לו על האינתיפאדות ועל הסכם אוסלו. כבר שנים רבות מצליח הימין להציג את אוסלו ואת המשא ומתן עם הפלסטינים כגורם העיקרי שדִרדר את היחסים בין ישראל לפלסטינים, אף על פי שהסדר הכרונולוגי הוא הפוך. כל עוד הציבור הרחב יקבל את גרסת הימין ולא ידרוש ממנהיגי ישראל להציב את המשא ומתן כיעד אסטרטגי תמשיך מנהיגות הימין לנפנף הצידה את המשא ומתן כזבוב טורדני.
