הפילוסוף החברתי אקסל הונת פיתח תאוריה ביקורתית המבוססת על המונחים "זלזול" ו"מתן הכרה" בתחום יחסה של המדינה אל הקהילות שבתוכה, ולא רק בתחום הזה. בעזרת שני המונחים האלה אנסה לבחון את יחסה של מדינת ישראל אל המיעוט הערבי הפלסטיני שבתוכה. האם יחס זה מתאפיין בזלזול או בהכרה, או היכן הוא ממוקם על הציר שבין זלזול למתן הכרה? מובן שיחס כזה אינו נקבע לפי מודל זה או אחר, ולא נכון מבחינה מדעית לבחון אותו לפי מסגרת מושגית אחת בלבד. אולם התאוריה של הונת אינה מתמצת בשני המונחים האלה, ולכן מעניין להתבונן ביחס הזה בעזרתה דווקא.
לפי הונת, משמעותו המעשית של זלזול ביחס המדינה כלפי קהילה מסוימת היא הדרה, הפליה ואי־יכולת של הקהילה שמזלזלים בה לממש את עצמה ולחיות חיים מלאים. במקרים מסוימים יכול הזלזול להפוך לדה־לגיטימציה, לדה־הומניזציה, להסתה, להשמצה, לשיסוי, ואף לסנקציות המושתות על הקהילה. ומה יכול זלזול כזה לגרום לקורבנו? תחושות קשות למיניהן, כגון מועקה קיומית, היעדר ביטחון עצמי, כעס, מרירות, תסכול, תחושת חוסר צדק ועוד.
תחושות כאלה אינן מאפשרות חיים איכותיים בלשון המעטה. תחושה של חוסר צדק משווע מונעת מקהילה שהיא קורבן הזלזול לממש את הפוטנציאל הטמון בה ולשמור על כבודה, על ה"דיגנטי" שלה. גם הסוציולוג הלבנוני מוצטפא חיג'אזי מאשש את ההנחות של הונת בעניין המצב הנפשי של המדוכאים. חיג'אזי מסתייע בפאולו פררה ובפילוסופים העוסקים במצב הקולוניאלי כדי לתאר מה קורה למדוכאים, למודרים ולמי שמוצאים מחוץ לחברה החדשה שבאה במקום חברת הילידים.
לעומת הזלזול מציב הונת את מתן ההכרה, ומציע שהוא יחס חלופי המאפשר פריחה, שגשוג וחיים מלאים של הקהילה ושל הפרטים שסבלו מזלזול. הונת מתאר את משמעויותיה של ההכרה ומצייר תמונה הפוכה מזו של הזלזול, ובה גם היכולת של הזוכים בהכרה לממש את הפוטנציאל הטמון בהם, לחיות חיים בטוחים ולחוש שהם קיימים וזוכים לעדנה ככל האדם. הונת מציין שכמו הקבוצה, גם האדם הפרטי זקוק להכרה, והוא מביא לכך שלוש סיבות: הראשונה – הכרה, אהבה וחום מבני אדם אחרים הם צרכים בסיסיים של האדם. השנייה – האדם, כמו הקהילה, זכאי להגנה מהמדינה ומהחברה המטילות עליו חובות למיניהן, והשלישית – האדם והקהילה זקוקים להכרה בפועלם ובתרומתם לחברה ולמדינה. לפי הונת, אם הצרכים האלה מסופקים הם יכולים להבטיח איכות חיים ויכולת לממש עצמי אופטימלי.
בחינה היסטורית של יחסי מדינת ישראל למיעוט הלאומי הפלסטיני שבקרבה תגלה בלי מאמץ גדול מדי שבכל הנוגע למדיניותה כלפי אזרחיה הערבים החלה המדינה את דרכה ב"אזור הזלזול" ולא יצאה ממנו. בעקבות זאת, המיעוט הערבי הפלסטיני מתמודד עם תחושות המתלוות לזלזול, כגון הדרה, הפליה, היעדר צדק, מוחלשות, קורבנות, דימוי עצמי ירוד ועוד. התחושות האלה מתורגמות בדרך כלל לחוסר אמון במדינה ובמדיניותה, גם כשפעולותיה מיטיבות עם מיעוט זה ומשפרות את חייו.
במקרה שלנו נוספים רבדים אחרים של תחושת היעדר הצדק. במעמקי נפשם של הערבים הפלסטינים, הפרטים והקולקטיב, נטועה התודעה שהם היו כאן בעל הבית ולא סתם רוב, שהם היו בעליהם של המקום ושל המשאבים, בעליהם של הזמן וההוויה, ולמעשה, הם איבדו את גן העדן המוחלט שלהם, ואין מי שיושיע או יפצה. יתר כל כן, המדינה שקמה על חורבות גן העדן הזה ועל חשבונם ממשיכה לשלול מהם את ההכרה.
שלילת ההכרה מתבטאת בשלל מהלכים שלטוניים – הריסת בתים וכפרים, הסתה יום־יומיות של נציגי הממשלה ושל העומד בראשה, שינויי חקיקה העוינים אותם, ניסיונות להוציא אותם מהמשחק הפוליטי כדי לשמור את מלאכת קבלת ההחלטות בידי חברת הרוב היהודית ועוד. החוויה של המיעוט הערבי הפלסטיני בישראל היא שמה שהחל בנכבה ממשיך בדרכים אחרות.
בני המיעוט הפלסטיני הילידי חשים בהווייתם ובתודעתם את עלבון אי־ההכרה והזלזול המתמשכים האופף את כל חייהם ואת נפשם הקולקטיבית. עיקר הפגיעה אינו התקציבים המעטים מדי וגם לא התשתיות החסרות, אלא התחושה המחלחלת לנפש שהם נחותים משאר הבריות ושחזקים מהם מרשים לעצמם לגמד אותם, להפלות אותם ואף להשפילם.
זו תחושה של ה"אשמים תמיד", של ה"שווים פחות" שכל הנסיבות פועלות נגדם. תחושה כזאת מצטברת עם השנים וגורמת לפרט ולקולקטיב לאבד את הביטחון בעצמם ובזולתם. לכן גם כשהממשלה בישראל מחליטה להפנות אליהם תקציבים ומשאבים, הם ממאנים להאמין. יתרה מזו, במצב כזה הפלסטינים בישראל חשים שמנסים לקנות את השקט שלהם, לקנות את זהותם ולשחד אותם.
לא יעזרו לנו כאן נימוקים מעולם האזרחות, כמו הנימוקים שהכסף מגיע להם בשל היותם ציבור משלם מסים, שמדינות ה־OECD מחייבות הקצאת של משאבים לאוכלוסייה הערבית, ושהכלכלה הישראלית חייבת אותן לעצמה כדי לחולל צמיחה, ועוד כהנה וכהנה טעונים רציונליים ואמיתיים. התחושה היא אי־אמון עמוק במהלכים כאלה. אי־אמון זה מתורגם להימנעות משיתוף פעולה מלא, ואף להתנגדות סמויה, הבאה לידי ביטוי לפעמים בהימנעות מעשיית המעשים המתבקשים כדי לקבל את התקציבים ולממש את המשאבים המוקצים להם.
