ח'דר עדנאן, פעיל ידוע של הג'יהאד האסלאמי מהכפר עראבה שבצפון השומרון, הצליח להפוך את היוצרות ולחשוף את מערכת הביטחון הישראלית במערומיה. עדנאן רחוק מלהיות אמא תרזה: את דעותיו הביע בעבר בעצרות של הג'יהאד האסלאמי באזור ג'נין, כאשר קרא יותר מפעם אחת להמשך פיגועי ההתאבדות בישראל עד אשר ייעלם היהודי האחרון מאדמת פלסטין.
אדם בעל דעות נבזיות כאלה הפך לסמל לאומי בשל היהירות המאפיינת לעתים את מערכת הביטחון הישראלית, יהירות שאפשרה לעדנאן להפוך את חולשתו למקור כוח.
עדנאן וחבריו נחקרו פעמים רבות על ידי שירותי הבטחון של ישראל והרשות הפלסטינית, וכך למדו להכיר את תנאי הכליאה ונקודות החולשה והחוזק של כל אחת מהמערכות הללו. כאסיר סדרתי הפנים עדנאן כי התנגדות לא-אלימה היא כלי ההישרדות החזק ביותר באמתחתו, וכי רק באמצעותו יוכל להתמודד עם חקירות ביטחוניות הנעשות במסגרת מעצר מנהלי. עצם יכולתו להתמודד עם אי הצדק שנעשה לו באמצעות שביתת רעב יצרה מצב פרדוקסלי שבו הרע הופך לקורבן.
יתרה מזאת, במעשהו העניק עדנאן לגיטימציה לארגון הטרור הג'יהאד האסלאמי במרחב הציבורי הפלסטיני. על רקע הקיפאון שבו מצוי התהליך המדיני הישראלי-פלסטיני ודשדושו של תהליך הפיוס הפנים-פלסטיני, "סיפור הגבורה" של עדנאן, אשר התמודד עם עוצמתה של מערכת הבטחון הישראלית באמצעות שביתת רעב, הקסים את השיח הציבורי הערבי. צעירים רבים מכל רחבי הקשת הפוליטית הפלסטינית הפגינו בעדו בשטחים, וההפגנות התפשטו לעולם הערבי ואף מעבר לו. מועד שחרורו תוכנן בקפידה על ידי האסיר ופרקליטיו בסמיכות לציון יום האסיר הפלסטיני, המצוין מדי שנה ב-17 באפריל. יום החג הלאומי יגדיל את השמחה והג'יהאד האסלאמי יציג גיבור לאומי משלו ויעמיק את אחיזתו בלבבות הציבור.
מדינת ישראל חיה באופן מתמיד על קו דק המתוח בין הצורך להגן על אזרחיה מפני איומים חיצוניים ובין שמירה על זכויות האדם הבסיסיות של כ-2.3 מיליון פלסטינים הנתונים לשליטתה הצבאית. רבים מהם המגלים התנגדות לכיבוש יבחרו לבסוף לעשות זאת בדרך של התנגדות חמושה. במצב כזה, האינסטינקט הישראלי הוא להאמין לכל הגיג של מערכת הביטחון, שבית המשפט והפרקליטות מהווים עבורה בדרך כלל רק חותמת גומי.
עדנאן נשפט למעצר מנהלי כאדם המהווה סכנה ביטחונית מיידית. אולם שחרורו בהסכם מול סנגוריו בעקבות שביתת הרעב שלו מלמדנו כי הוא לא עבר שום עבירה ביטחונית, אינו חשוד בביצוע פיגוע או בתכנון לביצוע פיגוע. מכאן שכליאתו במעצר מנהלי הייתה מיותרת.
על מדינה דמוקרטית לשאול את עצמה מהם גבולות הכוח שראוי כי תפעיל נגד אנשים שהם בגדר חשודים. למעצר מנהלי יש חשיבות בסיכול טרור, ועדנאן הוא תומך טרור ותיק. אולם מעצר מנהלי אינו כלי דמוקרטי, מכיוון שלרוב הוא מעמיד את החשוד במצב שבו הוא אינו יכול להתגונן בצורה הוגנת מול ההאשמות המוטחות בו. בנסיבות אלה ודומות להן ראוי כי מערכת הבטחון תעשה שימוש מושכל ומחושב יותר בכלי המעצר המנהלי.
בסיבוב הנוכחי ניצל עדנאן את מערכת הביטחון הישראלית והציב סימן שאלה גדול על אמינותה והתנהלותה. אם ביקשה מערכת הביטחון להציג הישג מוחשי או תקופת מעצר ארוכה יותר, כל שהייתה צריכה לעשות, על פי חוק, הוא להגיש נגד עדנאן כתב אישום בגין חברותו בארגון טרור. השאלה מדוע לא כך קרה הפעם תרחף בחלל האוויר עוד זמן רב, והפרשה שהפנתה את אור הזרקורים לשימוש של ישראל במעצר המנהלי הותירה הרבה ריח רע.
