התופעה של הסרט "קוני 2012" שזכה, מאז הפצתו בתחילת מרץ 2012, ליותר ממאה מיליון צפיות באינטרנט (בעיקר דרך יוטיוב), מעוררת מחשבה לגבי המשכיות ושינוי ביחס לגיוס דעת הקהל העולמית לטובת התערבויות צבאיות. הסרט, באורך של כחצי שעה, מגולל בתוכו את סיפור הקמתו של הארגון הלא-ממשלתי "ילדים בלתי נראים" ומאבקו בג'וזף קוני, מנהיג תנועת "צבא ההתנגדות של האל" (ה-(LRA, שהחלה את פעולתה בצפון אוגנדה ומאז נדדה למדינות השכנות. קוני נודע לשמצה בין השאר על כך שהארגון בהנהגתו היה חוטף ילדים מבית הוריהם, הורג באכזריות את משפחותיהם והופך את הבנים לילדים-חיילים ואת הבנות לשפחות מין. פעילי הארגון נהגו לערוף ראשים ולעוות את פני קורבנותיהם. בשנת 2005 הוציא בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג צו מאסר נגד קוני בעוון פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. קוני עדיין מסתובב חופשי, אם כי ככל הנראה מחוץ לאוגנדה.
אין ספק שהסרט הצליח לעורר מודעות לפעולות של קוני ושל ארגונו הרבה מעבר למה שיוצריו קיוו בתרחישים הכי אופטימיים שלהם. לסרט היו גם תוצאות קונקרטיות ברמת המחויבות הבינלאומית למאבק בקוני ובארגונו: הוא הביא לדיון מחודש בנושא בקונגרס האמריקאי, וקרוב לוודאי שהגביר את המחויבות של ממשל אובמה למאבק בקוני – מאה החיילים שנשלחו, עוד קודם להפצת הסרט, להדריך כוחות מקומיים במצוד אחר קוני ופעילים בארגונו, לא יוחזרו בקרוב. הארגון לאחדות אפריקה התחייב, מצדו, לשלוח 5000 חיילים לסייע במאבק נגד ה-LRA. מנגד, הסרט גרר ביקורות רבות, בין השאר בגלל היותו פשטני, וכן בשל העובדה שקוני ככל הנראה כבר אינו נמצא אוגנדה, והתושבים שם אינם מעוניינים בחידוש הלוחמה. עוד נטען כי הסרט מציג את האדם הלבן כמושיע בעוד ה"אחר" באפריקה מוצג כקורבן בלבד. גם התמוטטות העצבים של יוצר הסרט, זמן קצר לאחר הצלחתו המסחררת, לא הועילה לתדמיתו של הסרט.
מעבר לדיון הספציפי באיכויות של הסרט, עולות שאלות נרחבות יותר על תפקידה וכוחה של דעת הקהל ברמה הגלובלית. למרות כוחם של ארגונים לא ממשלתיים, כפי שניתן לראות לפחות מהתופעה של קוני 2012, עיקר מאמציהם עדיין מופנה לגייס מדינות וארגונים בין מדינתיים על-מנת שהללו יבצעו את העבודה העיקרית. גיוס דעת הקהל, גיוס סלבריטאים, וגיוס אנשי ממשל לשעבר – כל אלה משמשים כלים בלחץ המופעל על מקבלי החלטות. לכאורה יכלו גם ארגונים לא ממשלתיים לשכור את שירותיהם של חברות ביטחון פרטיות לקידום מטרותיהם, אך שחקנים מדינתיים עשויים להניאם מכך, מה עוד שהמוניטין הבעייתי של רוב החברות הללו מרתיע את הארגונים הלא ממשלתיים.
"קוני 2012" מעלה שנית גם את הדילמה הבסיסית הקשורה להתערבויות הומניטאריות באמצעים צבאיים – מתי מוצדק להרוג אנשים על-מנת להציל אנשים אחרים? הקהילה הבינלאומית דנה בנושאים אלה, בין השאר, בדו"ח "החובה להגן" (RtoP) מ-2001, אשר חלקים ממנו אומצו על-ידי מועצת הביטחון של האו"ם ב-2006, אך נראה שכל עת שמתרחשות זוועות הדיון מתחיל שוב כמעט מנקודת אפס. מעבר לשאלה בסיסית זו עולות שאלות מעשיות יותר: האם דרך התגובה הנבחרת היא הדרך המתאימה ביותר להתמודדות עם הקונפליקט, או שמא היא מביאה דווקא לעליה במעשי הזוועה. שאלה זו רלוונטית במיוחד בהתמודדות עם ארגון כמו ה-LRA, שהתחיל כארגון בעל מטרות פוליטיות בתוך אוגנדה, אך מאז שעבר למדינות השכנות קשה להבין את מטרותיו, ונראה שככל שנאבקים בו כך הוא מגביר את האלימות כלפי אזרחים.
אם קיימים מרכיבים של חידוש ב"קוני 2012" הם נעוצים בכך שגרעין מצומצם יחסית של פעילים מצליח, באמצעות הרשתות החברתיות, להגיע במהירות לקהל גדול בהרבה מזה שניתן להגיע אליו בעבר. אולם גם כאן יש להעיר כי התופעה של קוני 2012 לא הייתה צוברת תאוצה כזו לולא נשענה על גרעין מודעות קודם שנוצר בעקבות מסעות נציגי ארגון "ילדים בלתי נראים" ברחבי קמפוסים בארה"ב לטובת הצגת הסרט הראשון שיצר הארגון כבר ב-2004. מכאן עולה שוב כי ללא גרעין של מחויבות מתמשכת לנושא מסוים ורתימת מדינות בעלות השפעה במערכת הבינלאומית, קיים קושי אמיתי לשנות דפוסי פעולה אלימים במערכת הבינלאומית.
ד"ר גליה לינדנשטראוס היא חוקרת במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), אוניברסיטת תל אביב, ומרצה על התערבויות צבאיות באוניברסיטה העברית ובמרכז הבינתחומי, הרצליה
