בחודשים האחרונים, ובייחוד בימים האחרונים, פירקה מצרים את המערכת הפוליטית שלה. בשבת המצרִים הולכים לבחור נשיא, אף על פי שאינם יודעים מה יהיה תפקידו של הנשיא. ועדת ניסוח החוקה, שהייתה אמורה להגדיר את תפקיד הנשיא, פורקה לפני כמה חודשים, ועד היום הכוחות הפוליטיים במצרים אינם מצליחים להרכיב אותה מחדש. וחשוב מכל, בית המשפט לענייני חוקה ביטל את תוצאות הבחירות לפרלמנט ובכך ערער את המעט שנחשב ליציב עד השבוע שעבר.
רבים טוענים שמצרים חזרה לימים שקדמו למהפכת 2011. האמת היא שבכל הקשור למוסדות הפוליטיים, מצבה של מצרים חמור ומסובך יותר משהיה לפני המהפכה, שכן כיום המוסדות הפוליטיים מפורקים לחלוטין ואין כל הסכמה באשר לחוקי המשחק הפוליטיים.
ואולם, בכל הקשור לבשלות הפוליטית, מצרים צעדה קדימה. בשנה וחצי האחרונות נקרעו מרבית המסכות מעל פניהם של השחקנים הפוליטיים, תם עידן התמימות וההתלהבות מהמהפכנים, האמונה ב"אחים המוסלמים" והכבוד הרב שהציבור המצרי חש כלפי הצבא. הציבור המצרי הגיע למצב שמרבית החברות בעולם הדמוקרטי מצויות בו – ההבנה שפוליטיקה זה סחר סוסים, זירה של פשרות מעוררות זעם ושל השלמה מדכדכת עם ה"רע פחות".
האכזבה העיקרית מהמהפכנים נובעת מכך שהם התאדו למעשה, בראש ובראשונה זו אכזבתם-שלהם מעצמם. ייתכן שעדיין ביכולתם להוציא אנשים לרחובות, בעיקר אם הצבא וה"אחים המוסלמים" ימשיכו לטעות במהלכיהם גם בעתיד, אבל מעבר לכך, כוחם תש והם נטולי כל השפעה בזירה הפוליטית המפלגתית. מרביתם מאשימים את הצבא ואת "האחים המוסלמים" על שהוליכו אותם שולל, אולם בפועל הם כשלו בזירה המפלגתית משום שלא הצליחו להתאגד ולהתמסד לקראת הבחירות. בראיונות עם מנהיגי המפגינים עולה חוסר האמון שהם רוחשים כלפי הדתיים, אפילו כלפי פורשים מתנועת "האחים המוסלמים" שפעלו עמם בכיכר תחריר כמה חודשים מוקדם יותר. לאור פלגנות זו, אין זה מפתיע שלא עלה בידם להתאחד ולפעול כמפלגה למען מטרות המהפכה.
ולמרות זאת, אין לזלזל ביכולתם של המהפכנים להוציא את ההמונים לרחובות. היכולת לאיים על שלטון אוטוקרטי חשובה ביותר במשחק הפוליטי וייתכן שבנסיבות פוליטיות כאלו ואחרות הם יצליחו לפעול שוב. אלא שיכולת זו כשלעצמה אין די בה כדי לשקם את מצרים ולהוביל אותה להתמודדות עם האתגרים הפוליטיים והכלכליים הניצבים בפניה.
אכזבה נוספת נובעת מהתנהגותם הפוליטית של "האחים המוסלמים". המהירות שבה התגלו מנהיגיהם כפוליטיקאים חמקמקים וחסרי אמינות הדהימה את מרבית הציבור המצרי. מי שבנו את שמם הטוב במשך שמונה עשורים באמצעות יושרה, ביקורת השחיתות וטיפול בשכבות החלשות של החברה נתגלו כבעלי תאבון בלתי מרוסן לכוח פוליטי. ההשתלטות חסרת הפשרות ונטולת הרגישות על הוועדה לניסוח החוקה ואי-העמידה בהבטחתם שלא יציגו מועמד לנשיאות חשפו פן שעורר חשש בקרב חלק ניכר מהציבור המצרי. זו אחת הסיבות לכך שהם איבדו כמחצית ממצביעיהם במעבר מהבחירות לפרלמנט אל סבב הבחירות הראשון לנשיאות.
הצבא, שבתחילת המהפכה סירב לירות במפגינים וזכה בשל כך לאהדה עצומה, נתגלה כשחקן פוליטי ציני ומתוחכם המנווט את המערכת הפוליטית. הרבה נכתב על האינטרסים הכלכליים והפוליטיים של הצבא, המהפכנים האשימו אותו לאורך כל הדרך בניסיונות לבלום את הישגי המהפכה, ונדמה שגם במהלומה האחרונה שניחתה על המהפכה, אישור מועמדותו של אחמד שפיק לנשיאות ופירוק הפרלמנט, הוא היה מעורב מאחורי הקלעים.
כפי שהוכיחו השנה וחצי האחרונות, המגמות שמפוררות את החברה – חוסר האמון ההדדי בקרב האסלאמיסטים, החילוניים, המהפכנים והאליטות הישנות – הם שקובעות לעת עתה את ההתפתחויות הפוליטיות. הרגע המהפכני סִנוור את מרבית הכוחות הפוליטיים במצריים והם לא הצליחו להניח את היסודות למבנה פוליטי בר קיימא. השאלה היא אם כעת, לאחר שהאור המסנוור של המהפכה התעמעם, וכאשר הציבור המפוכח רואה את פרצופם האמיתי של הפוליטיקאים ומפתח ציפיות מתאימות, ישכילו המנהיגים מכל הזרמים הפוליטיים לשתף פעולה ולבנות תשתית פוליטית שתאפשר למצרים להתמודד עם האתגרים המסובכים הממתינים לה.