ב-25 ביולי יצא מביתו מחמד ברהמי – מנהיג פוליטי חשוב שתמך בתנועת "תמרד" הטוניסאית וביקר בחריפות את מפלגות השלטון בארצו – כדי לחגוג עם חבריו את מועד הקמת הרפובליקה בטוניסיה. יום החג הפך ליום מותו: ביציאה מביתו הוא נורה בידי רוצחים רכובים על אופנוע. חצי שנה לפני כן נרצח בטוניסיה מנהיג חילוני נוסף – שכרי בלעיד. מאז ועד היום טוניסיה סוערת ועתידה הפוליטי הולך ומיטשטש.
במקרה הטוב, רצח שני מנהיגים חילוניים מלמד על כך שהממשלה וכוחות הביטחון בטוניסיה אינם מסוגלים לשמור על ביטחונם של פוליטיקאים בכירים. במקרה הרע מסתתרת מאחורי הרציחות הללו קנוניה. יש פרשנים המאשימים כוחות זרים שאינם רוצים לראות ממשלה אסלאמיסטית המצליחה לשלוט בטוניסיה ולנווט אותה כהלכה, בעוד פרשנים אחרים טוענים שדווקא מנהיגיה של מפלגת השלטון, "אל-נהדה", הם שהתירו את דמו של ברהמי. פרשנים אלה מצביעים על נאום שנשא חבר בכיר במפלגת "אל-נהדה", סבחי עתיק, אחרי הדחתו של מרסי. בנאומו הביע סבחי עתיק את תמיכתו במרסי והצהיר כי "מי שמתיר לעצמו לפעול נגד לגיטימיות [קרי, נגד נשיא שנבחר באופן לגיטימי], דמו יותר ויישפך ברחובות טוניסיה". בזאת הביע סבחי עתיק את חששם של מנהיגי "אל-נהדה" מכך שהאירועים שהתחוללו במצרים – קרי, סילוק נבחרי העם האסלאמיסטים מהשלטון – יתחוללו גם בטוניסיה. וכיוון שברהמי תמך בתנועת "תמרד", שפעלה לסילוק מרסי במצרים וכעת עברה לטוניסיה, ניתן להבין שהצהרתו של סבחי עתיק מכוונת לרצח ברהמי – כך לפחות טענו מבקריה החילוניים של מפלגת "אל-נהדה", שסבחי עתיק נמנה, כאמור, עם בכיריה. על פי הסבר אחר, חברי תנועות אסלאמיסטיות קיצוניות הם שעמדו מאחורי הרצח, מתוך כוונה להוביל את טוניסיה למשבר שימנע התקדמות בכתיבת החוקה וניהול המדינה.
לכאורה, חידת הרצח נפתרה במהרה. יומיים לאחר שברהמי נורה הצהיר שר הפנים ששני הפוליטיקאים, בלעיד וברהמי, נורו מאותו כלי נשק. השר גם ידע לספר שהיורה הינו חבר בתנועת ג'האד קיצונית. אולם גלגול האשמה לפתחם של הפונדמנטליסטים הקיצונים לא הרגיע את חבריהם של בלעיד וברהמי והם חוזרים ודורשים הקמת ועדה שתנהל חקירה מקיפה. במקביל לדרישה זו, המערכת הפוליטית בטוניסיה רותחת: ארגוני עובדים הנוטים לשמאל החילוני שבתו והם עדיין שוקלים את צעדיהם, ועשרות חברים במועצת הנבחרים הלאומית עזבו את המִשכן והחלו להפגין ברחבה שלפניו. מטרתם של הרוצחים הושגה: ההתקדמות הפוליטית של טוניסיה נעצרה ודומה שכעת היא דורכת במקום.
כרגע נראה כי המבוי הסתום שטוניסיה נקלעה אליו הוא החוליה האחרונה בסדרת הכישלונות של "האביב הערבי". אם המנהיגות הטוניסאית לא תמצא דרך להתניע את התהליך הפוליטי מחדש, המדינה היחידה שנדמה היה שהיא מסוגלת לבצע מעבר חלק – יחסית – מימי הדיקטטורה לעידן הדמוקרטי, תיכשל. עד כה נוצר הרושם שבניגוד למצרים, ששותקה בעקבות התערבות הצבא בפוליטיקה, לסוריה, הלכודה במלחמת אזרחים עקובה מדם, וללוב, המתפוררת לשבטים ומיליציות, טוניסיה מסוגלת לכונן מערכת פוליטית מתפקדת. אם גם היא תיכשל, ניתן יהיה לסכם את השלב הראשון של "האביב הערבי" ככישלון – הן כישלון של החברות הללו להקים מדינות דמוקרטיות והן כישלון של התנועות האסלאמיסטיות המתונות להשתלב במערכת הפוליטית. ההפסד יהיה של האזור כולו.
