סַארִלְנַא ח'מסִין סִנִה מִנחַארִבּ
אל-חַרבּ נַפסהַא מא מְנִנְסא
ואל-בַּלַד קאעֶת אִנתִזַאר
וִאט-טַאבּוּר וִסִל עא-לְ-מַטַאר
כבר חמישים שנה שאנו נלחמים
את המלחמה עצמה לא שוכחים
והארץ כולה חדר המתנה
והתור כבר הגיע לשדה התעופה
השיר "מן אל-טאבּור" של להקת הרוק הלבנונית המעולה "משרוע לילה," שראשיתו מזכירה את היצירה הדיסוננטית "Revolution 9" של הביטלס, מתאר את ייאוש חבריה מן המלחמה הבלתי פוסקת וחסרת המשמעות בין העדות והכתות בעולם הערבי. חברי הלהקה באים מרקעים שונים, חלקם מוסלמים וחלקם נוצרים. הם מביעים בוז לדת ולכיתתיות, ושרים על אהבות בין-דתיות ואפילו חד-מיניות. מי שנוכח בהופעותיהם יכול לראות קבוצת אנשים צעירים ומודרניים שמזדהה דווקא עם הלאומיות הלבנונית הכוללת, וחוששת מן הצורך הגובר להזדהות ולבחור צד.
.jpg "משרוע לילא (תמונה: יוטיוב)")
חוקרי המזרח התיכון מזלזלים במדינות הלאום הקולוניאליות של האזור. הרי אין שום הבדל של ממש, יטענו המזרחנים, בין הלאומיות הסורית לזו הירדנית או הלבנונית, או בין שלושתן לזו העיראקית. הניבים הערביים דומים מאד, מבנה החברה זהה כמעט, התרבות והעולם האינטלקטואלי אינם ניתנים להפרדה ברורה, וסממני הלאום היחידים שאפשר להתגדר בהם הם ענייני פולקלור משניים – הטבולה של ביירות, החומוס בדמשק, או הדגים הצלויים בבגדאד. ובמידה רבה הצדק עם אותם חוקרים. הרי כל החלוקות המדיניות באזור נעשו בידי מעצמות קולוניאליות כדי לשרת את צרכיהן, לחלק ביניהן את השטח ולהעניק מתנות לבני חסותן. לא הייתה לסימון הגבולות שום הצדקה טופוגרפית או לאומית. יתרה מזו, כל אחת מן המדינות הללו, החוצות גבולות דתיים ואתניים, מכילה בתוכה את זרעי ההרס של עצמה.
אולם למי שכמוני נוטה לחשוד שהרעיון הלאומי כולו הוא המצאה מודרנית יחסית ובמקרים רבים תולדה של תנאים מזדמנים, קשה לראות במה לאומיות עלווית אותנטית ואמיתית יותר מלאומיות סורית, או מה יתרונה המוסרי של לאומיות כורדית על זו העיראקית. כולן כאחת יצירות מודרניות של הדמיון האנושי, הנגזרות כמעט באופן אקראי מן הזמן והמקום שבו הרימו ראש. ההבדל המשמעותי והטראגי בין המדינות הקולוניאליות ה'שקריות' לבין המדינות הקטנות וה'אותנטיות' יותר המאיימות לצמוח עתה הוא בנטיות ההחרגה– othering – החזקות יותר של הקהילות הסקטוריאליות הקטנות.
כל קבוצה חברתית בעלת צביון אידיאולוגי לאומי או דתי, וכמובן מגדרי או גזעי, מגדירה את עצמה אל מול קבוצות אחרות ('אחרים מכוננים') המסמנות את גבולותיה החברתיים. ככל שהקבוצה קטנה ומובחנת יותר, כך קשה יותר לעמוד בקריטריונים שלה, ולפיכם מספר ה"אחרים" שעל פיהם היא מגדירה את עצמה גדול יותר. ככל שהקבוצה מוגדרת בקריטריונים פחות נוקשים, כמו מרחב גיאוגרפי או החלטה אישית להשתייך אליה ולעמוד בחוקיה, כך קטן יותר מספר המוחרגים ממנה.
הקבוצות המפצלות את הישויות הפוליטיות הוותיקות למדינות זעירות בשטחי סוריה ועיראק, הן קבוצות שמדד ההחרגה בתוכן גבוה ביותר. מדינה שתגדיר עצמה כ"עלווית" לא תקבל לתוכה סוּנים ולא תשמח לחבק גם קבוצות אחרות השונות ממנה בדת או בתרבות. מדינה שיעית לא תתלהב מאזרחים סונים כמובן, אולם עצם הגדרתה על פי קריטריון דתי תוביל אותה להסתייג יותר גם מנוצרים או מדרוזים. וכדי שלא נשכח, יש גם דוגמה למדינה יהודית באזור שאינה מגלה נדיבות חריגה לקבוצות לא יהודיות בקרבה.
לעומת הדוגמאות הללו, סוריה או עיראק או לבנון, מעצם היותן ישויות שהורתן בשרטוט קווים על מפה גיאוגרפית, יכולות, לפחות בשאיפה, לכלול קבוצות רבות ומגוונות יותר, להוציא פחות ציבורים מן הכלל, לאפשר מרחב גדול יותר לקבוצות דתיות או לציבורים אתניים.
כמו רבים מן הצעירים בסוריה ולבנון, גם המוסיקאים הצעירים של משרוע לילה – נוצרים, מוסלמים, חילוניים, הומוסקסואלים או סטרייטים – מוצאים במדינה הטריטוריאלית על כל מגרעותיה מוקד להזדהות, מתוך הבנה אינטואיטיבית שדווקא המבנה המדיני הזה, חסר השורשים ונעדר האותנטיות, יוכל לאפשר להם לחיות יחד, להתפתח יחד וליצור חברה ותרבות פתוחים, סובלניים ומודרניים יותר. מותה הקרב של המדינה הסורית, ואולי גם של עיראק ולבנון האוחזות בעקביה, מבשר גם את החשש להיעלמות הסיכוי לחברה סובלנית יותר באזור. אם אכן יצמיח המצב הנוכחי חלוקות 'אותנטיות', המזרח התיכון של העשורים הבאים יהיה סקטוריאלי יותר, מובחן יותר מבחינת הדת והלאום, והרבה פחות סובלני.
