כתבה אחרונה (לכתבה הראשונה, השניה והשלישית בסדרת "האביב הירדני")
בחודש שעבר פרצה סערה ציבורית בירדן כאשר מליאת הפרלמנט דחתה את המלצותיה של ועדת חקירה שהיא עצמה מינתה לבדיקת שערוריית הפרטת חברת הפוספטים בעשור הקודם, וקברה את המלצת הוועדה להעמיד לדין את ראש הממשלה שכיהן אז בתפקיד וכמה משריו. עוד לא שכך גל הביקורת הציבורית על הפרלמנט – שכלל, לצד התפטרויות-של-יום והקמת "סיעה רפורמיסטית", בדיחה על כך שמֻבַּארַכּ התחנן כי משפטו ינוהל בפרלמנט הירדני – ודובר הממשלה הודה כי כל הטיפול בפרשה היה "הצגה אחת גדולה" וכי המושחת האמיתי בפרשה הוא מנכ"ל חברת הפוספטים, וליד אל-כֻּרְדִי, הנשוי לדודתו של המלך. זו הפעם הראשונה ששערוריית שחיתות הגיעה כה קרוב למלך, אשר על פי השמועות (המוכחשות) נמנה בעצמו על בעלי השליטה החברה. אל-כֻּרְדִי נאלץ להתפטר מתפקידו ימים ספורים לאחר מכן, אולם העובדה כי השעירים המיועדים לעזאזל נועדו למעשה למנוע את העמדתו לדין של קרובו של המלך הגבירה את להבות הביקורת על השחיתות הפושה בבית המלוכה. פרשן אמיץ בעיתונות היומית העז להציע כי ייאסר על כל מי שקשור בקשרי שארוּת למשפחה ההאשמית לשאת בתפקידים או מינויים פוליטיים, כלכליים או עסקיים, "כדי להגן על שמו של המלך".
בתוך כך הפכה עיר המחוז הדרומית טַפִילֶה, שאנשיה היו הנועזים ביותר בקרב פעילי המרי העבר-ירדני בשנה האחרונה, לסיפור החם של המרי. בתחילת החודש שעבר פרצו הפרות סדר ומהומות אלימות בעיר, שהונהגו על ידי מובטלים שזעמו על כך שראש הממשלה לא עמד בדיבורו לספק להם מאה מקומות עבודה. קריאות רבות נשמעו בגנות המלך, ועם שוך גל המהומות הראשון פתחו מנגנוני הבטחון במסע מעצרים שיטתי בקרב המתפרעים שנוצל גם למעצר פעילי האופוזיציה וראשי המרי. לנוכח התסיסה הציבורית התגוננה המשטרה בטענה כי העצורים הפרו את הסדר וגם "פגעו בכבודו של המלך". כך החל דיון ציבורי בשאלה, חסרת התקדים כשלעצמה, האם ביזוי כבודו של המלך מצדיק מעצר, או שהוא נכלל במסגרת חופש הביטוי הרחב שהביא עמו האביב הערבי. פעילי המרי ענו זה מכבר על השאלה: "ירדן לבדה היא קו אדום" – ולא המלך ומשפחתו. המעצרים נמשכו, וההפגנות הלכו ותכפו וקיבלו גוון אנטי-מלוכני מובהק. אמו של אחד העצורים מתחה ביקורת פומבית קשה על המלך וקראה להפיל את המשטר, ואחד מפעילי המרי הודיע כי "אם לא יחדלו המעצרים נייסד כנופיות מזויינות" שיעמידו לדין את מקורביו של המלך. עד מהרה פשטו שמועות כי בדיון פוליטי-בטחוני אמר ראש המֻחַ'אבַּרַאת כי ה"סמכות על הבטחון הלאומי היא בידי מנגנוני הבטחון ולא בידי הממשלה", ואף התרברב באמרו כי "אם תוך שלושה ימים אני לא מחסל את המרי של טפילה אני עוטה על עצמי צ'אדור".
פעילי המרי בטפילה חששו כי הם יעדיו של ניסוי בטחוני לשרטוט כללי משחק חדשים וקשוחים, שאם יצליח ישוכפל עד מהרה לטובת דיכוי כיסי המרי העבר-ירדני בכל רחבי הממלכה. זעמם גאה, והם פצחו בריקוד דבקה סוער מול כלא ג'וידה (שבו הוחזקו חבריהם) שהוקדש ל"עלי באבא השני" – הלא הוא המלך עבדאללה השני וארבעים השודדים שמסביבו. לעיני השוטרים והסוהרים רקדו אזרחים צעירים ומבוגרים לצלילי המילים "לא נעמוד בפתח ארמונך כדי לקושש הטבות", "תם העידן שלך", "פרנסתנו בידי אללה ולא בידך", ו"אנו עבדיו של אללה ולא עבדיך". הריקוד הפך לשיחת היום בירדן, ופעילים אחרים חזרו עליו במקומות נוספים. פובליציסט מהדרום פרסם בעיתון יומי מאמר שבו רמז באופן מפורש למדי שהמלך הוא טיפש, ועורר סערה אדירה. המשטר ניסה לשמור על חזות רגועה, אולם הזעם היה גדול. בכירי העיתון התנצלו בפומבי, מחקו כל זכר למאמר מאתר האינטרנט של העיתון וכמעט שילמו במשרותיהם. אולם מחבר המאמר התעקש לאחר מכן כי "פגיעה בכבוד המלך היא האשמה אידיוטית בעידן האביב הערבי".
המשטר ניסה לקבוע כללי משחק חדשים, וקצין משטרה הכריז בפני פעילים שבאו להפגין סולידריות עם העצורים: "ההפגנה חוקתית אולם לא נסכים שתחצו קווים אדומים". הוא נענה בעלבונות נוספים על חשבונו של "עלי באבא", בהדגשה כי "רק ירדן היא קו אדום", ואף בקריאות להפלת המלך. כאשר התרה קצין אחר במפגינים כי "ההפגנה חצתה קווים אדומים והיא תפוזר" הוא נענה בשירת "אדונו של העם הירדני הוא רק אללה". במבצע בזק אלים נעצרו כ-15 פעילים. הם הוכו קשות והושפלו בחדרי המעצר, ולמחרת מלאו הרשתות החברתיות ביטויי משטמה על טיפשותו של המשטר. הממשלה, אשר שאפה להסדר פוליטי מהיר שירגיע את הרוחות, ספגה השפלה נוספת מגורמי הבטחון, שעיכבו את שחרורם המובטח של הפעילים משך ימים ארוכים. ביום שחרורם הם התקבלו בקריאות שמחה שגם מהן לא נעדרה ביקורת אנטי-מלוכנית.
בתום שנת האביב של המֶרִי העבר-ירדני עומד המשטר ההאשמי בפני ברירה קשה. האם להפעיל כוח ועוד כוח ולקוות לחידוש ימיה של מערכת היחסים בין הפטרון לקליינטים, שרבים בקרב האוכלוסיה העבר-ירדנית כבר בזים לה בצורה כה גלויה, או להיכנע למציאות החדשה שבה המשטר חייב להרוויח מחדש את כבודו ואת עצם הלגיטימציה לקיומו בקרב משענתו ההיסטורית משכבר הימים. בשלב זה דומה כי מצוקתו של המלך סוחפת אותו לכיוון הימני והשמרני ומעמיקה את תלותו בגורמי הבטחון. אבן הריחיים הזו על צווארו עלולה להאיץ את דעיכתו של בית המלוכה ולשקע אותו במצולות, למורת רוחם של ליברלים אשר מאמינים כי בית מלוכה פעיל ומאוזן חיוני ליציבותה של החברה הירדנית המקוטבת.
