השקט חזר לרחובות קאהיר, החנויות מול שגרירות ארצות הברית נפתחו והמהומה שגרם הסרט "תמימות המוסלמים" שקעה. אולם כמו משברים אחרים שבהם מתרחש פיצוץ פתאומי ובלתי-נשלט, האירועים שהתחוללו בקאהיר ובמדינות מוסלמיות רבות חושפים את האינטרסים של הקבוצות השונות המעורבות בהם, את המתחים ביניהן ואת יכולתם של השליטים החדשים במדינות "האביב הערבי" להשתלט על המשברים.
המעידה הראשונה של נשיא מצרים, מחמד מורסי, עוררה תגובה חריפה מצד נשיא ארצות הברית, ברק אובמה. בשעות הראשונות של המהומות, כאשר נודע על הרג השגריר האמריקאי בלוב ועל כך שפורעים במקומות שונים בעולם הערבי נמצאים על סף כניסה לשגרירויות האמריקאיות, מורסי הגיב בלשון רפה. למעשה הוא התנדנד בין הצורך לספק את מצביעיו-מבית ולגנות את הסרט שפגע ברגשותיהם ובין האינטרסים המדיניים של מצרים, המחייבים אותה לטפח יחסים קרובים עם ארצות הברית. על הטעות הוא שילם בכך ששמע יחד עם שאר העולם שמצרים איננה בת ברית של ארצות הברית.
אולם מורסי והנהגת "האחים המוסלמים" התעשתו מהר. אחרי שתגובותיהם הראשונות עוררו כעס ותמיהה הם פרסמו הודעות ברורות בדבר אחריותם לביטחון השגרירויות הזרות, וחשוב מכך, הם ביטלו את השתתפותם בהפגנות ובתוך כמה ימים הרגיעו את השטח. במקביל, חברים בתנועת "האחים המוסלמים" השתתפו, לצד נוצרים קופטים בהפגנות שנועדו להביע שאט נפש מהסרט ואף להדגיש את שיתוף הפעולה בין מוסלמים לנוצרים במצרים. אין זאת אלא שמנהיגות "האחים" הבינה את הסכנה הנשקפת לחברה המצרית ופעלה לצמצמה באמצעות הזדהות מופגנת עם הקהילה הקופטית במצרים.
מצד המוסלמים השמרנים יותר, המזוהים עם התנועות הסלפיות, ניתן היה לזהות תגובה נוספת. עיקר עניינן של אותן קבוצות סלפיות נתון לשיפור תדמיתם של הנביא והאסלאם בעיני העולם, ולכן הם דיברו דווקא על הקמת רשת טלוויזיה שתציג את האסלאם ואת הנביא בדרכים אמינות.
והייתה גם, כמובן, התגובה שכולם ראו בעיתונות הכתוב והאלקטרונית – התפרעויות מול השגרירויות המערביות ואף מעשי הרג. קשה לדעת בדיוק מי יזם את הפעולות הללו ומי עומד מאחוריהן. סביר להניח שמדובר באוהדי האסלאם הקיצוני והאלים, הסובל מתסכול מתמשך וגובר מאז שנציגי האסלאם המתון הגיעו לשלטון. האירועים סביב הסרט העניקו לאסלאמיסטים הקיצוניים הזדמנות ללבות את היצרים, להתעמת עם המערב ולהאשים את המוסלמים המתונים בכך שהם חוברים לגורמים מערביים הפוגעים באסלאם. לצד האסלאמיסטים השתתפו במהומות הללו אוהדי כדורגל, ששמחים על כל הזדמנות להתעמת עם המשטרה; בימים האחרונים, מרבית המפגינים היו ככל הנראה נערים ואוהדי כדורגל משולהבים.
האירועים אף חשפו את המתח שבין אסלאמיסטים אלימים לאלה המתונים. בתחילה הייתה זו שעתם היפה של האלימים, שיכלו לרגע קט ליהנות מתמיכת ההמונים הזועמים וללבות הרג ועימותים קשים עם המשטרה. אך השליטים, הנמנים עם הזרמים המתונים של האסלאם, הבינו שהקיצונים השתלטו על סדר היום, ומאותו רגע הם דיכאו את המהומות ביד קשה.
התגובות על האירועים חשפו את האמביוולנטיות של המנהיגים המוסלמים שמצד אחד מנסים לרצות את מצביעיהם ומתמקדים בעלבון שספג האסלאם ומצד שני נאלצים לזכור שבתור שליטים הם אחראים לביטחונם של נתינים זרים ושל דיפלומטים השוהים במדינותיהם. למרות איטיות התגובה, ברור שמנהיגים כגון מורסי מבינים היטב מה תפקידם המדיני, ולכן טרחו להשתלט על המהומות.
נקודת חיכוך נוספת שהייתה עלולה להתלקח אך טופלה ביעילות ובמהירות יחסית, ובכך נמנעו עימותים נוספים, היא העוינות רבת השנים שבין הנוצרים הקופטים לבין המוסלמים. כידוע, הסרט נוצר בידי קופטי, ועובדה זו סיפקה לאויבי הקופטים במצרים תחמושת ותירוצים בניסיונם להבעיר את השטח. אולם כאמור, התגובות של "האחים המוסלמים", לצד התגובות של ראשי הכנסייה הקופטית במצרים, מנעו זאת.
למרות ההצלחות המקומיות של האסלאמיסטים הקיצוניים והאלימים, אשר הצליחו להוציא לפועל כמה פיגועים וללבות הפגנות אלימות במשך כמה ימים, ניתן לסכם שהמשטרים של האסלאמיסטים המתונים השתלטו וגברו על הגורמים הקיצוניים והאלימים. למעשה, האירועים סביב הסרט "תמימות המוסלמים" מלמדים על כוחם הדועך של הקיצוניים והתחזקותם בשלטון של המתונים.
