היעד העיקרי של ההנהגה הפלסטינית בפנייתה לאו"ם לקבלת הכרה וחברות בארגון כמדינה בגבולות 1967, היה ונותר לפרוץ את המבוי המדיני הסתום ולהבטיח שהמשא-ומתן העתידי על הסדר קבע יתבסס על גבולות 1967. ההנהגה הוכיחה לציבור הפלסטיני כי היא חותרת להשיג עבורו עצמאות וחירות ואינה נרתעת מאיומיהן של ארצות-הברית וישראל, גם כאשר היא סובלת ממשבר תקציבי חמור המאיים על הכלכלה ועל המשך בניין המדינה.
הגשת הבקשה למועצת-הביטחון הייתה ראשית המערכה על "אביב העצמאות הפלסטיני", שמאפייניה העיקריים הם שילוב בין מאבק ציבורי-עממי בלתי אלים ברוח "האביב הערבי", לבין מאבק מדיני שיוביל לכינון המדינה הפלסטינית הלכה למעשה. ההנהגה נחרצת בעמדתה כי המאבק המדיני יתנהל במסגרת משא-ומתן עם ישראל על בסיס גבולות 1967 ותוך הקפאת הבניה בהתנחלויות, או לחילופין במסגרת מוסדות האו"ם, כדי שהקהילה הבינלאומית תקבל על עצמה אחריות על השאלה הפלסטינית.
ההנהגה הפלסטינית מקווה להשיג רוב במועצה שיתמוך בבקשתה, אף כי ידוע לה כי ארצות-הברית תטיל בעקבות כך וטו. בינתיים, היא הודיעה כי היא מוצאת "סעיפים מעודדים" בהצהרת מדינות הקוורטט הקוראת לצדדים לחדש את המשא-ומתן ביניהם בתוך חודש, והוסיפה כי היא מצפה שישראל תקבל את כל ההתייחסויות המופיעות בהצעת הקוורטט בנוגע לקווי 1967 והפסקת הבנייה בהתנחלויות.
הנחה שהפניה למועצת-הביטחון תדחה, יסתפקו הפלסטינים בהעלאת רמת הייצוג הפלסטיני באו"ם למעמד של מדינה משקיפה שאינה חברה. ההנהגה תוכל להציג זאת כצעד משמעותי בדרך לקבלת חברות מלאה באו"ם, וכהישג שיאפשר הצטרפות לארגונים בינלאומיים שרק מדינות חברות בהם, כמו בית-הדין הפלילי הבינלאומי, אליו היא תוכל להפנות בקשות לדון בפשעים שבוצעו בשטחה. כמו-כן, ההחלטה תוצג כהכרה משפטית בינלאומית בכך שהגדה-המערבית היא שטח של מדינה כבושה ולא שטח השנוי במחלוקת בין הצדדים, שעליו חייבת לחול אמנת ז'נבה הרביעית מ-1949.
לאחר מהלכיה במוסדות האו"ם תבקש ההנהגה הפלסטינית להמשיך ולקיים את התיאום הביטחוני והאזרחי עם ישראל, ותודיע על רצונה לחדש את המשא-ומתן להשגת הסדר קבע. ניתן להעריך, כי בהעדר נוסחה מוסכמת לחידוש התהליך המדיני – בשל התנגדות ישראל לקווי 1967 ולהקפאת הבנייה בהתנחלויות, ובשל התנגדות הפלסטינים להכיר בישראל כמדינה יהודית – ימשך הקיפאון המדיני וימשך מצב הכיבוש. מצב זה יחשוף את חדלונן של הקהילה הבינלאומית וחברות הקוורטט לפרוץ את המבוי הסתום. במקביל, יזדקר ויבלוט הפער בין רגעי השיא של המהלכים באו"ם להכרה במדינה הפלסטינית שאמורה לשלוט בשטחי 1967, לבין הרשות הפלסטינית ששולטת בפועל על חלק קטן מהשטח. ההנהגה הפלסטינית תיחשף בהדרגה ללחצים מהציבור הפלסטיני שירצה לראות כיצד הנהגתו מתרגמת את ההישג באו"ם למעשים ומרחיבה, הלכה למעשה, את סמכויות האכיפה שלה לכל שטחי הגדה-המערבית, לרבות במזרח-ירושלים.
תחת לחצים אלה, ייאלץ אבו מאזן לנקוט בצעדים ליישום הריבונות הפלסטינית בשטח, אך יתקל בהתנגדות ישראלית ואף בצעדי ענישה כמו הקפאת כספי המסים הנגבים עבור הרשות, ו/או הצבת מחסומים להגבלת התנועה בשטח מטעמים ביטחוניים. כתוצאה מכך יעלה בהדרגה המתח ביחסי ישראל והרשות ויפגעו התיאום הביטחוני והתיאום האזרחי. אבו מאזן ייאלץ להודות בקוצר ידו ליישם את הריבונות הפלסטינית בשטח. אם ימשיך לשלוט במציאות זו של קיפאון מדיני והמשך הכיבוש, הוא יחשב בעיני עמו כמשתף-פעולה עם ישראל. לכן, במקרה זה אבו מאזן עשוי להציב אולטימאטום לישראל ולמדינות הקוורטט, ולהודיע שאם בתוך פרק זמן קצוב לא תחול תזוזה שתאפשר חידוש התהליך המדיני, הוא יתפטר מתפקידו.
אם ישראל או מדינות הקוורטט לא יציעו דרך מילוט מדינית לאבו מאזן, הוא ייאלץ להתפטר. התפטרותו עשויה לתת את האות לתסיסה עממית ולתגובות שרשרת הדדיות, פלסטיניות וישראליות, שינפצו את השקט הקיים ויובילו בהדרגה, בטווח של מספר חודשים, להתפרקות הרשות ולוואקום שלטוני. ישראל תצטרך לקבל עליה אחריות מלאה על כל שטחי הגדה-המערבית מבחינה ביטחונית, אזרחית וכלכלית. התפתחויות אלו עלולות להוביל להתקוממות עממית ולהתפרצויות זעם כלפי ישראל במדינות האזור. אינתיפאדה שלישית, בניגוד לראשונה ולשנייה, תחרוג מהרמה המקומית ויהיו לה משמעויות קשות לישראל ברמה האזורית: ישראל עלולה להתנגש חזיתית עם תורכיה ולעמוד בפני התדרדרות יחסיה עם מצרים וירדן, ולהיקלע לבידוד בינלאומי. הערכה זו מתחזקת לאור מדיניות "שב ואל תעשה" הננקטת על-ידי ישראל בסוגיה הפלסטינית וביחס להתפתחויות במזרח-התיכון.
