במשך שנים נוהרים בני העדה המרוקאית אל סבתא זוהרה ביפו כדי שתחלום את העבר של משפחותיהם במרוקו. זוהרה, אוחזת בחפץ שלהם, נרדמת וחולמת את ילדותה בהרי האטלס. כשהיא מתעוררת, היא נותנת להם עצה לחיים והם משלמים לה כסף רב. לאחרונה תש כוחה של סבתא זוהרה וקשה לה לחלום. היא מחפשת מחליפה. בלילות היא בודקת את העיניים של נכדתה זוהר אך הן ריקות, ואילו הבת שלה סימון, שכן יודעת לחלום, מסרבת להחליף אותה. סימון לא רוצה לחלום לאנשים. היא רוצה רק לעבוד במסעדה הקטנה שלה בבת ים. סבתא זוהרה יוצאת למאבק נגד המסעדה של סימון בעזרתו של ז'קי, בעלה של סימון, אבל סימון לא מוכנה לסגור את המסעדה. העניינים מסתבכים כשפאני, אחותה של סימון, שפית מצליחה מפריז, שנעלמה לפני 16 שנה, חוזרת כדי לעזור לאחותה. היא מזכירה לה איך מבשלים ומעוררת יצרים מן העבר.
זוהרה חיה באזור גבול. חנה אזולאי הספרי, יוצרת הסרט "אנשים כתומים", נמנעת בשום שכל מהחלטיוּת או שיפוטיות ביחס לטיבן ואופיין של התופעות באזור הגבול: חייה של זוהרה מתחילים במרוקו ומסתיימים ביפו, והם נעים על הציר שבין ספק-אונס ספק-נישואין כדת משה וישראל, באישור המשפחה והחתן וכנגד רצונה של הכלה בת השתים עשרה, ובין יחסה לכשרונה – לברכה או לקללה – לגלות את צפונות העתיד באמצעות החלימה.
מרב בטיטו, שהנחתה את ערב ההקרנה בסינמטק ירושלים, קבעה בפסקנות כי מקורו של הסרט ונפתולי העלילה הוא האונס שחוותה זוהרה כילדה. אלא שיוצרת הסרט הפליאה להתחמק מהאירוע ולהסתפק בהפניית זרקור לתופעה. על בסיס העלילה וההגיון הפנימי של הסרט נדמה לי כי קביעה נחרצת כלשהי סותמת את הגולל על יכולת לאינטראקציה חברתית בכלל, ובהקשר של הסרט בפרט.
זוהרה, כך נראה, קבלה את חייה באזור הגבול בהשלמה. הדמויות המעניינות הן אלה המלוות את זוהרה ומתמקמות על או בצדי הגבול שהיא משרטטת בעצם קיומה. מה נמצא משני עברי הגבול בכל רגע נתון?
המורה של הנכדה, המקפיד על מבטאו ומדגיש את הגרוניות של ה-ח', מציג קצה אחד של הספקטרום. הוא מטיל על תלמידיו עבודה אך אוסר עליהם לכתוב על נושאים אישיים מחשש שתיפגע האובייקטיביות של נקודת המבט שלהם. מצדו האחד של הגבול נמצאת, אם כן, אובייקטיביות מדעית מדומיינת, המאפשרת לתאר תופעה ללא תלות ומשוא פנים, לכאורה. המורה סבור כי לתופעות שונות יש קיום "אמיתי" המנותק ממגע ומפרשנות אנושית, הקשר, הצדקה או מיצוב. כאשר מבקשת נכדתה של זוהרה, תלמידתו, לכתוב את עבודתה על התופעה הרפואית של סבתה המורה פוסל את הרעיון, משום שיש לה קשר אישי לתופעה.
סימון, בתה של זוהרה, מגלמת קצה אפשרי בצדו השני של הספקטרום. סימון יכולה לחלום, בדיוק כמו אמה, אך בניגוד לאחרונה היא אינה רואה תכלית חברתית במתת-האל שלה אלא נאבקת בה כבמחלה ונוטלת כדורים נגד התופעה. המחיר הוא איבוד היכולת לחוש, לבשל בטעמים, לחיות ולחוות, אולם סימון נאבקת בייעוד שלה עד שתמצא מוצא שיגלם הן את זהותה המסורתית הן את מאווייה האישיים. בכך ממקמת סימון את עצמה בקצה הנגדי לאמה: היא אותנטית, מחוברת לחלוטין להקשר ובמיוחד לעצמה. הגדרת ה"עצמי" שלה נשענת על חיבור סינרגי בין זהות מסורתית להגשמת רצונות, המבליט את היותו של ה"אני" מארג מגובש.
בין הקצוות הללו מיטלטלות כל הדמויות בסרט. בין הקצוות ולא בהם עצמם, משום שמי שממוקם בקצה מסולק אחר כבוד מאזור הגבול וכבר לא יכול לקיים אינטראקציה חברתית.
הנכדה, למשל, היא כזו. היא מתחילה את הסרט כדמות הקרובה ביותר אל הסבתא מקרב בני המשפחה, ומשמשת כמתורגמנית המתווכת בין סבתה לבין הפונים אליה. אולם כאשר היא מכנה את החלימה מחלה מגרשת אותה הסבתא מעל פניה. יותר היא לא תזכה לשוחח אתה: היא גורשה מאזור הגבול.
זהו סרט על אנשים כתומים – כמו הקוסקוס הכתום המעטר אותו לרוב – שהם גם מרוקאים. אולם זהו לא סרט על מרוקאיוּת, משום שיש בו רצף תרבותי הכולל מגוון תכונות ומאפיינים. על מנת להשתייך אל הרצף הזה יש להרפות מן הגבולות, מן הקווים שמפרידים בין "מרוקאי" ל"לא מרוקאי". עמידה באחד משני הצדדים, כך נראה, איננה מספקת כמו קיום בתוך הרצף.
הסרט מנכיח בצורה אפקטיבית את נישואיה הכפויים של זוהרה כילדה בת שתים עשרה והשפעתם על חייה. אולם זהו לא מפתח פסיכולוגי לנפשה של זוהרה. זהו מפתח תרבותי של קהילה שלמה שאפשרה את המצב בעבר ובהווה וממשיכה ליהנות משירותי החלימה של זוהרה. כשניגשים לסוגיה הזו מתוך התמקמות ברצף תרבותי, הדברים אינם חדים. הקביעה של מנחת הערב כי אונס קבע את מהלך חייה של זוהרה היא אולי נכונה אך לא מספיקה. האונס הציב אותה בתוך הרצף, והתנודות שלה בתוכו הן מורכבות ומאתגרות יותר מהתאוששות מטראומה. הצגה של הדברים במונחיה של מירב בטיטו מוזילה גם את השפעתה של הטראומה, משום שהיא מתייחסת אליה ואל הקרבן שלה כאל חריגים שאינם ניתנים לשינוי.
בשנת 1995 התפרסם בכתב העת "תיאוריה וביקורת" מאמרו של האנתרופולוג דני רבינוביץ "המסע המפותל להצלת נשים חומות", שסיכם באופן בהיר את שאלת היחסיות התרבותית בקשר למה שמכונה רצח על כבוד המשפחה או מילת נשים. המאמר ביקש לכונן אזור גבול כמרחב המאפשר לחיות עם האמביוולנטיות שהמציאות באזור הגבול מזמנת: מה נעשה, למשל, כאשר ילדה בת שתים עשרה מאבדת את בתוליה? האם החוויה נוראה פחות כשהיא מתרחשת במסגרת נישואין? המאמר נע בין משא האישה הלבנה והמאמצים להצלת האישה החומה. מאז התפתחה התיאוריה וגם אופני ההתערבות השתכללו מעט, אולם הדילמה שבבסיסה נותרה כשהייתה.
יוצרת הסרט השכילה להכניס בין ה"לבן" ל"חום" משפחה ואנשים, אבל כתומים. הכתום הוא לא האיש הירוק וגם לא האיש הכחול של הכבש השישה עשר, שפתרונם למפגש הלא צפוי ואולי המפחיד הוא "אני מסיפור אחר". הכתום הוא לא איש אחד או אישה אחת גם אם הם אוניברסליים. ייחודם של אנשים כתומים אינו בצבעם אלא דווקא בריבוי של המילה הראשונה: 'אנשים'.
כשיש ריבוי יש צדדים לכאן ולכאן; אם יש אמביוולנטיות יש תקווה.
