הסרט עוֹמַר יצא לאקרנים בישראל בשבוע הראשון של ינואר. הקרנת בכורה התנהלה בסינמטק בירושלים, בנוכחות הבמאי האני אבו אסעד, שביים את "גן עדן עכשיו". רבים ציינו בסיפוק את העיתוי הייחודי שבו יצאו לאקרנים שני סרטים, "בית לחם" ו-"עומר", המתארים את עולם המשת"פים והמפעילים בסכסוך. נדמה כי כדאי להוסיף לרשימה סרט נוסף שיצא לאחרונה, "שרקיה", של הבמאי עמי ליבנה. ברשימות הבאות נתייחס לכל סרט בנפרד, כאשר הרשימה המסכמת תתייחס להשוואה בין הסרטים השונים.
את הרשימה הזו נייחד ל"עומר".
הסרט עוקב אחר נפתולי יחסיהם של שלושה חברים ובחורה, אחות של אחת החברים, במהלך כשנתיים. הוא עשוי היטב, עם התפניות הנכונות בתזמון הנכון שמפתיעות את הצופים. על מנת לא לפגוע בהנאה של מי שעדיין לא ראה את הסרט נעצור כאן.
בשלב השאלות מהקהל בתום הקרנת הסרט טען יוצר הסרט כי ניסה ליצור סרט שיישאר גם לאחר הסכסוך. כשהסכסוך יסתיים עוד כמה שנים, הסביר, עדיין ייהנו אנשים מהסרט מכיוון שהוא יעסוק באמון, אהבה ועוד. במרכז הסרט אכן נמצאת מערכת היחסים בין החברים, רגשותיהם והמניעים לפעולותיהם, ולא בין עומר למפעילו מהשב"כ. הסכסוך הישראלי הוא בסך הכל אמצעי לקידום העלילה.
יוצר הסרט מצהיר כי הוא מבקש למקם את סרטו מחוץ למרחב התפיסתי של "הסכסוך". באיזה מרחב הוא מתרחש בכל זאת?
הסרט נפתח בסצנה שבה חומת ההפרדה משחקת תפקיד משמעותי. הציון הגיאוגרפי הוא סביבות קלנדיה ואל-בירה (צפון ירושלים), אך זהו ציון מטעה. לצופה קשה להבין האם הסצנות ממוקמות בשטחי הרשות או בשטחי ישראל. מהסרט ברור כי הגדר קוטעת את מרקם החיים שבין בית הספר, המפעל, המאפייה וכדומה. הגיבור נדרש לטפס, כמו ספיידרמן, מעל לחומה, כדי לחיות את שגרת חייו. אך מה נמצא היכן? המאפיה בשטחי הרשות ובית אהובתו בישראל? או להיפך? לא ברור. אם הגבול הדרומי הוא ירושלים, הגבול הצפוני הוא כנראה כלא שאטה בעמק יזרעאל. קיים כאן פעפוע הדדי של מרחב אורבני אל תוך מרחב כפרי ולהפך. הסצינות בסרט מתרחשות בשניהם גם יחד.
הסבר אפשרי לעמימות זו הוא כי אבו אסעד פשוט מתכוון לומר שכל השטח הוא שטחה של פלסטין ולכן לא משנה מה מדרום לחומה ומה לצפונה; מה שחשוב הוא שהחומה קוטעת את שגרת חיי התושבים. מחשבה המחפשת למקם את הצפון והדרום ומשתמשת בביטויים כמו "מרקם חיים" או "מרחב אורבני" היא מחשבה ישראלית בירוקרטית שמבחינתה הגדר היא באמת גבול. קיומו של הגבול במציאות הוא הרע במיעוטו, רע שנוכחותו המקסימלית מגיעה לכך שבבית המשפט נידונה מידתיוּת פגיעתו באוכלוסיה שהוא מפריד ומדיר.
זהו הסבר אפשרי אך ישנו הסבר חלופי.
הציונים הגיאוגרפיים בספר נעים בין "הגדה", "קלנדיה", "אל-בירה", "פריז", "בנגלדש", "מוזמביק" ו"ניו זילנד". באחת מסצנות האהבה בין הגיבור לנאדיה מסכמים השניים ביניהם כי משמעות חייהם היא האפשרות לחיות יחד בכל מקום שבו יבחרו להיות. באחת הסצנות מתארת דמות משנית את שאיפתה לראות את הים, המרוחק כ-15 ק"מ מהם, ולהגיע לניו זילנד. אחד הגיבורים שואל את חבריו לאחר מכן "היכן נמצאת ניו זילנד?"
המרחב העיקרי בו מתרחש הסרט הוא המרחב הקולנועי. הוא אמנם מתרחש על רקע הכיבוש, אך הוא כובש את הכיבוש והופך אותו למנוע לעלילה. מנוע מכאיב, בעל תוצאות הרסניות לנגרסים תחתיו, אך מנוע בלבד, לא תכלית. הכיבוש מצדיק את תפקידו של סוכן השב"כ ומהווה דבק בין שתי זירות האמון המרכזיות שבהן מתרחשת הבגידה, הזירה לאומית והזירה המשפחתית והבין-אישית, המתערבבות זו בזו.
בזירה הלאומית מייצר הכיבוש, באמצעות סוכניו, את מוסד המשת"פיות. כל אחד משלושת החברים, למשל, חשוד כבוגד. החשד הוא תמידי והסרתו היא תמיד רגעית, תלוית סיטואציה.
בזירה המשפחתית והבין-אישית הבגידה לא חייבת להיות קשורה לכיבוש, אולם היא קשורה בחשש מבגידה על רקע לאומי. הזירה הלאומית היא לא רק מפלטו של הנבל בעל הכוח, אלא גם מגרשו של הנבל חסר הכוח.
את המחיר משלמת כמובן המשפחה בבית, האישה והילדים, שהלאומי והבין-אישי הרסו אותם. הם נבגדו בשתי הזירות. בניגוד לגיבור שיכול לבחור את מהלכיו באופן חופשי יחסית, גם אם הוא משלם על כך מחיר כואב, האישה מושלכת לתוך המציאות הזו והיא כמעט לא נהנית מאפשרות בחירה.
היכולת של הגיבור לבחור ולסרב להיות בוגד, משת"פ, גלומה ביכולת לטפס מעל החומה, לדלג בין הבניינים ועל גגותיהם במהלך מנוסה, ולהביט על המתרחש בחצר בית הספר מעל הגג. היכולת להיות ספיידרמן היא היכולת לשהות בגבהים שונים במרחב.
רגע הבחירה בבגידה, במשת"פיות, הוא הרגע שבו הגיבור שומע את המילה ספיידרמן בהקשר אחר ומבין שחייו בסכנה מצד האסירים הכלואים אתו. הגיבור מבין שמרחבי המילוט שלו סוגרים עליו והוא מאבד את יכולתו להיות ספיידרמן, לנוע במרחבי גובה משתנים. חייו משתרעים על פני מישור משמעות יחיד, הן בהיבט הגיאוגרפי הן בהיבט של יכולת הבחירה שניטלה ממנו.
לקראת סוף הסרט ניטלת מהגיבור הצעיר והחזק היכולת הפיזית לטפס מעל לחומה, כמנהגו, והוא נזקק לעזרה מזקן מקומי שידחף אותו. מרגע שהפך למשת"פ נשללת ממנו היכולת לנוע בגבהים ומרחבי משמעות שונים.
רף ההתפתחות של הגיבור וכל מי שויתר – נכנע לחיים – הוא על פני מישור אחד. זה שבתחילת הסרט אפה פיתות ורידד אותן ביד, באופן פרימטיבי יחסית, מחזיק כעת במכונה אוטומטית שכל שרשרת ייצור הפיתה בה היא אוטומטית. הוא משתדרג אולם מסלול חייו נע במישור אחד, כמו זה של אהובתו לשעבר: ביסוס כלכלי והחמצה של האושר.
האי-מקום הצליח לתפקד כאי-מקום כל עוד המקום היפך את עצמו, כל עוד יכול היה הגיבור להתנהג כספיידרמן. כך, גם במציאות מעיקה של כיבוש תמיד יימצא קו של מילוט. מרגע שהאי-מקום הפך להיות בעל מישור, קו גובה יחיד ואחיד, החל המקום סוגר על הגיבור עד לסוף הטראגי של הסיפור.
לאחר שהתקשה לטפס שוב על החומה, הדרך שנותרה לו להיחלץ מהמקום הסוגר עליו הייתה לעשות מעשה שבהכרח יוביל אותו למרחב סגור עוד יותר, אל בית האסורים. האפשרות היחידה העומדת בפניו בנסיונו להיחלץ מסבך הזירות שבהן קיימת אפשרות הבגידה היא הבחירה במוות.
