הדיווח כי ח"כ אחמד טיבי מסיעת רע"ם-תע"ל הצטרף לפמליית ראש הרשות הפלסטינית, שיצא לנאום בפני עצרת האו"ם למען הכרה במדינה פלסטינית בגבולות 1967, יצרה תגובה מותנית בקרב מפלגות הימין בישראל. טענתן העיקרית היא שח"כ טיבי מייצג בכנסת את ה"אויב הפלסטיני" ולא את שולחיו מקרב ערביי ישראל. טענות דומות הופנו נגד מרבית חברי הכנסת הערביים במשך שנים רבות. הם מצידם מעלים את הטיעון כי כל עוד עַמָּם ומדינתם מצויים בסכסוך עליהם להיות שלוחי העם הפלסטיני במדינה הישראלית, כדי להוות בסופו של דבר את הגשר לשלום בין שני העמים.
מרבית ערביי ישראל רואים את עצמם חלק מהעם הפלסטיני ולכן מזדהים ברמה כזו או אחרת עם מאבקו לעצמאות. רבים מהם מכנים את עצמם "ערביי הפנים" או ערביי 1948 כאשר הם מבקרים במדינות ערביות, שכן רבים בעולם הערבי לא מבינים או לא מקבלים את היותם "ערבים ישראליים". חלק אף רואים בהo בוגדים בלאומיות הערבית מעצם העובדה שהם בוחרים ונבחרים לכנסת ישראל, משלמים מיסים הממנים גם את צה"ל, ויתרה מכך – אינם מוכנים לוותר על זהותם הישראלית.
למרות זאת מרבית הערבים אזרחי המדינה רואים את עצמם ישראלים ומעדיפים לקשור את גורלם עם המדינה הציונית-יהודית ולא עם מדינה פלסטינית עתידית. כאשר נדונה האפשרות כי תמורת ההתנחלויות ישראל תעתיק את גבולה מערבה לואדי ערה ולחלק מהמשולש הדרומי ותעביר כרבע מיליון ערבים ישראלים לפלסטין, ללא פגיעה באדמותיהם או בזכויות כלכליות קיימות, הסתבר כי למעלה מ-90% מהם מעדיפים להיות אזרחים ישראלים מאשר פלסטינים. אף שלכאורה הייתה להם הזדמנות לממש את שאיפותיהם הלאומיות-תרבותיות ללא עזיבת בתיהם, הסתבר כי הם רואים את מדינתם בישראל הדמוקרטית, על כל מגרעותיה, ולא בפלסטין העתידית. אני סבור כי זוהי לא פחות מהצבעת אמון מהותית של יותר ממיליון ערבים בישראל. רְאָיה אחרת היא העלייה המתמדת במספר הצעירים המתנדבים לשירות אזרחי. מסקר שערך פרופסור סמי סמוחה כבר ב-2009 עלה כי כ-70% מהצעירים מוכנים להתנדב לשירות הלאומי ורק מחסור בתקנים מונע מרבים מהם לממש רצון זה.
הממסד הישראלי לא השכיל להבין את עומק ההזדהות של אזרחיו הערבים עם המדינה ולא פעל כראוי למען שילובם המלא כאזרחים, ללא אפליה שממנה סובלים רבים מהם. אף שמדינת הלאום היהודית, כמו גם מדינות הלאום הערביות, מתקשה לקבל את האוקסימורון שנקרא "פלסטינים ישראלים", הוא קיים כעובדה. בביקוריי הרבים בישובים הערביים, כמו גם בפרוייקטים חינוכיים–חברתיים שעשיתי בהם בשנים האחרונות, נוכחתי לדעת באופן בלתי אמצעי עד כמה עמוקה רמת ההזדהות של הפלסטינים הישראלים עם מדינתם ועד כמה הם כמהים למדינה פלסטינית שכנה. רבים מהם בטוחים כי כאשר מדינתם כבר לא תהיה בקונפליקט עם בני עמם תיפתר הדילמה המציקה להם כבר יותר מ-60 שנים.
מרבית האזרחים הערבים מתנגדים לתביעה כי יבחרו בין עמם לבין מדינתם ואינם מוכנים שיסחרו בזכויותיהם האזרחיות והתרבותיות. הם מזכירים כי יהודים החיים מחוץ לישראל נהנים מהאפשרות לתמוך בה, פוליטית וכלכלית, מבלי להיות תחת חשד מתמיד של נאמנות כפולה. מרביתם אף מקבלים את העובדה כי ישראל היא מדינת הלאום היהודי, אך דורשים את זכות קיומה של מדינה פלסטינית מבלי לפגוע בזכותם האזרחית כפלסטינים ישראלים. אני סבור כי על הרוב היהודי לקבל ולכבד את גבולות ההזדהות של הפלסטינים הישראלים ונבחריהם לכנסת מבלי לנבור בשאלת ה"נאמנות": זו כבר הוּכחה בעצם העדפתם הברורה להיות פלסטינים ישראליים ולא רק פלסטינים.
