סולידריות חברתית הייתה מיסודות התנועה הציונית ומדינת ישראל בעשורים הראשונים להקמתה. תהליכי הקליטה של העולים היו רצופים בקשיים רבים אולם היה ברור כי הם יקבלו כל סיוע אפשרי להתחיל חיים חדשים. כך גם בקליטת העליות ההמוניות שלאחר קום המדינה. בני הישוב קלטו בהצלחה יוצאת דופן יותר משני מיליון עולים מארצות שנות; מניצולי שואה ועד יהדות המזרח. רובם הגיעו חסרי כל. בוודאי שהיו משגים רבים בתהליכי הקליטה שנבעו ממתחים תרבותיים, ממחסור כלכלי וסיבות רבות נוספות. אולם בבחינה כוללת קליטת הפליטים היהודים במדינת ישראל הייתה הצלחה יוצאת דופן בהיסטוריה של המאה ה-20 רווית האלימות ונדידות עמים שונות.
מדוע אם כך אנו עדים עתה לא רק לשבירת הסולידריות החברתית המוקדמת אלא להחמרת הניצול הכלכלי-חברתי של יותר ממיליון עובדים שקופים הנקראים בשם הגנרי-קולקטיבי עובדי קבלן? העובדים הבלתי-נראים הללו מצויים בכל מקום: עובדי ניקיון ואבטחה, מורים במערכות החינוך, עובדי רווחה ובריאות, מהנדסים בהיי-טק ומרצים במוסדות להשכלה גבוהה. מדוע המדינה היא זו שמפלה ביודעין אחוז כה גדול מאזרחיה רק כדי להגן על רווחיהם של קבלני כוח אדם ועל עושרם של מספר טייקונים?
ראשית החטא בכיבוש של 1967. עם תום המלחמה שולבו מאות אלפי פלסטינים בכל ענפי הכלכלה הישראלית, רובם בשכר יומי מחפיר וללא זכויות. קבלני העובדים הפלסטינים גרפו הון עתק לכיסיהם ועודדו את דחיקת רגליהם של עובדים רבים בענפי התעשייה, החקלאות, הבניין והניקיון. רבים מהם נהנו מחסות של גורמים רבי ההשפעה בפוליטיקה ובצבא, אשר בתורם נהנו מחלק מההכנסות שיצרו הפערים בשכר בין עובדי הקבלן הפלסטינים לעובדים הישראלים. הברית הלא קדושה הזו מנעה את פיתוח הכלכלה היצרנית הפלסטינית כדי להמשיך וליהנות מהיצע גדול של ידיים עובדות בשכר מנצל. תופעה זו השתרשה במהירות בחברה הישראלית וערערה מהיסוד את הסולידריות החברתית-כלכלית הקודמת.
אפילו לאחר דחיקת הפועלים הפלסטינים משוק העבודה בתום שתי אינתיפאדות נמנעה הכלכלה הישראלית מהסתמכות על עובדים בשכר ותנאים הוגנים. במקומם העדיפה לייבא עובדים מארצות כמו תאילנד, הפיליפינים, סין ועוד, ובעיקר למצוא דרכים למנוע זכויות סוציאליות מהעובדים המקומיים שהצטרפו לשוק העבודה. המטרה נותרה קדושה: הגנה בכל אמצעי על רווחיהם העצומים של המעטים הקשורים בבריתות עם גורמי העוצמה הפוליטיים השונים. דיי להזכיר את האיום של נתניהו נגד הרופאים כי ייבא רופאים מהודו אם רופאי ישראל ימשיכו "בחוצפתם" לדרוש תנאי העסקה הוגנים, כדי להבין עד כמה תופעת הקיפוח של העובדים השקופים מושרשת בתודעת מקבלי ההחלטות בישראל.
החברה השקופה מגדלת חלק לא קטן מדור העתיד, הרואה בכאב כיצד הוריו מדוכאים פעמיים: פעם אחת בקבלת שכר נמוך וללא תנאים סוציאליים אמיתיים ופעם שניה במתח נפשי מתמיד של חוסר ביטחון תעסוקתי. הדור הנוכחי והעתידי אינו רואה עצמו כחלק ממדינה המדכאת ביד רמה את אזרחיה ואינו חש כל סולידריות עימה. הדור העתידי נוכח לדעת כי מנהיגיו אינם פועלים בהוויה דמוקרטית וההוכחה היא התעלמותם הבוטה מזעקתם של מאות אלפי ישראלים במחאת קיץ 2011. לנוכח זאת אין סיבה שהדור השקוף יאמין בסולידריות חברתית ובדמוקרטיה. אין לו כל מוטיבציה להאמין לסיסמאות הריקות מתוכן הקוראות ליטול על עצמו חלק מהעול המשותף של שירות צבאי וחברה הוגנת, שומרת חוק ומשלמת מיסים. מנהיגיו אינם כאלה. כבר נאמר כי פני הדור כפני הכלב. אוי לחברה שכלבים מנהיגים אותה.
