התבטאויותיהם של שרים בממשלת ישראל, חברי כנסת וראשי מועצת יש"ע, על פיהן מצבה של ישראל טוב ואין צורך לשנות את הסטטוס קוו, מחזירות אותנו לעיון מחודש בלקחי מלחמת יום הכפורים, בתקווה כי נשכיל ליישמם בעת הזו.
עם סיומה של מלחמת ההתשה ב-1970 הודיעה ישראל בראשותה של גולדה מאיר לנשיא ניקסון כי " מעולם לא היה מצבנו טוב יותר", והציעה לערבים שתי חלופות בלבד: הסכם שלום בתנאיה, שעיקרם המשך השליטה הישראלית על חלקים מהשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, או המשך המצב הקיים.
מדיניות זו התבססה על ההנחה כי עליונותה הצבאית של ישראל תסיר את אופציית המלחמה מסל האפשרויות הערבי, בעיקר לאחר גירוש היועצים הסובייטים על ידי סאדאת. הקיפאון המדיני אף נתמך על ידי שר החוץ האמריקאי קיסינג'ר שטען כי הוא מחליש את אחיזתה של ברית המועצות במצרים משום חוסר יכולתה לחלץ אותה ממעמד הנחיתות. אך הערבים לא היו שותפים למחשבה הישראלית כי בידיהם רק שתי חלופות: השלמה עם הכיבוש או פנייה למו"מ שיוביל להסכם "ישראלי". הם בחרו בחלופה השלישית שתוארה על ידי שר החוץ, אבא אבן, כ"פנייה נואשת למלחמה, בתקווה שאפילו התקפה בלתי מוצלחת שכרה יהיה גדול יותר מאשר השלמה סבילה עם קווי הפסקת-האש". השכר אכן היה הסכם שהסיג את ישראל מכל סיני, אך גם הבטיח את אינטרסיה, בין היתר, בדמות ביטול החזית המערבית וניטרול הסכנה של קואליציה כלל ערבית שתצא למלחמה נגד ישראל, חופש שייט לספנות הישראלית בתעלת סואץ ובים האדום וסיוע צבאי ואזרחי נדיב מארה"ב.
ניתן למצוא קווי דמיון רבים בין המצב ב-1973 למציאות של 2011. הפלסטינים, וכן הסורים, נחותים מהבחינה הצבאית הרבה יותר מאשר המצרים בזמנו. גם בפניהם, אחרי שוך האינתיפאדה השנייה, מציג נתניהו אותן שתי חלופות בלבד: הסכם קבע שאינו מתבסס על גבולות 67 וחילופי שטחים, המשאיר את ירושלים המאוחדת בריבונות ישראל ומחייב נוכחות צבאית ישראלית למשך 40-100 שנה בבקעת הירדן; או המשך המצב הקיים ללא כל ויתור, שמשמעו המשך מפעל ההתנחלויות וקבלת שליטה פלסטינית חלקית על שטחים בהיקף של 40 אחוז בלבד משטח הגדה. הממשל האמריקאי בחר להיות משותק ומשתק. הוא אינו מהין להציע הצעות מגשרות, לפחות עד לבחירות בשנה הבאה לנשיאות, ואינו מוכן אף "להוביל מאחור" על ידי הסכמה ליוזמות האירופיות.
אך הפלסטינים כבר בחרו בחלופה שלישית מדינית, שמטרתה להחזיר את ישראל למו"מ המבוסס על הפרמטרים וההסכמות שכבר הושגו עם ממשלות ברק ואולמרט. ראשיתה בפניה לאו"ם בספטמבר וסופה לא ידוע, בעיקר בשל העובדה כי גורמים רבים מעורבים בה וחלקם יכולים להפוך את הדרך המדינית לאלימה ובלתי נשלטת. למשל, הפסקת הסיוע האמריקני לרשות הפלסטינית כתגובה על הפניה לאו"ם עלולה לחסל באחת את כל מנגנוני הביטחון שהאמריקאים עמלו על בנייתם במשך שנים, וישראל נהנית מהתיאום הביטחוני עימם. המחאה העממית עלולה להידרדר לאלימות וטרור, וצפויים גלי הדף שישפיעו על האזור כולו. הסולדיריות הערבית שלה קוראים המפגינים בכיכר תחריר ובכיכרות אל-חַמַאה ועמאן לא תיעצר שם, ותיתבע להירתם להגנת זכויותיהם של האחים הפלסטינים.
כדי למנוע התפתחויות אפשריות כאלה על ישראל להיפרד מאשליית הסטטוס קוו המיטיב. עליה לחזור להוביל עם יוזמת מדינית שתאפשר את חידוש המשא ומתן שיביא להסכם מדיני עם הפלסטינים בפרמטרים של "נאום אובמה", וביום בו תתבהר הכתובת בסוריה, להיות הראשונים להחיות את יוזמת הליגה הערבית.
