נאום שנשא סגן נשיא איראן, אסחאק ג'האנגירי, בתחילת החודש, עורר שיח ציבורי נוקב על המצוקות של ילידי שנות השמונים באיראן. סגן הנשיא התייחס לאתגרים העומדים בפני הממשלה במאמציה למצוא פתרון, במיוחד תעסוקתי, למיליוני ילידי העשור הראשון למהפכה האסלאמית.
ג'האנגירי טען כי ילידי שנות השמונים מציבים אתגר בפני שלטונות המדינה בכל שלב בחיים – החל מבית הספר היסודי, דרך לימודי התיכון והאוניברסיטה וכלה בהשתלבות בשוק העבודה. הוא התריע מפני אתגר חמור נוסף שיתעורר כאשר אותו דור יזדקן ויהפוך לעול על המדינה, שתצטרך לספק לו שירותי רווחה.
הדברים עוררו ביקורת חריפה באמצעי התקשורת וברשתות החברתיות, בטענה כי יש בהם משום הטלת אחריות על ילידי שנות השמונים למצבם הקשה. לטענת המבקרים, האחריות היא על השלטונות, ובכלל זה על ג'האנגירי עצמו, שמילא מאז שנות השמונים תפקידי ניהול בכירים בממשל. "אילו היו הזקנים והמאובנים כדוגמת ג'האנגירי מתפטרים מתפקידם, בעיותיהם של ילידי שנות השמונים היו נפתרות", צייץ אחד הגולשים בחשבון הטוויטר שלו.
גולש אחר מנה את הקשיים עימם נאלצו ילידי שנות השמונים להתמודד: מצוקת מקום בבתי הספר אילצה אותם ללמוד בשתי משמרות, אפשרויות הבילוי שעמדו לרשותם היו מצומצמות ביותר, סיכוייהם להתקבל לאוניברסיטה היו קלושים ורבים מהם עברו תקופות אבטלה ממושכות. אולם, הדגיש, "הבעיה הגדולה ביותר שלהם" היא כי מאז שהם נולדו עמדו בראש המערכת פוליטיקאים כמו ג'האנגירי.
בעקבות הביקורת הזדרז ג'האנגירי להבהיר, כי לא הייתה לו כל כוונה לפגוע בצעירי הדור, אותם הוא "אוהב כמו את ילדיו, שגם הם נולדו בשנות השמונים", אלא להטיל את האחריות על השלטונות שלא נערכו כראוי לטפל בעתידם.
השיח הציבורי והתקשורתי שעורר ג'האנגירי מסרב לדעוך. יומיים לאחר הנאום פרסם העיתונאי מוסטפא דאננדה מאמר באתר "עסר-י איראן", תחת הכותרת "מר ג'האנגירי, אנחנו ילידי שנות השמונים חפים מפשע". הוא קבע כי "ילידי שנות השמונים הגיעו לעולם כדי להגדיל את אוכלוסיית איראן בעיצומה של מלחמת איראן-עיראק", וכי אלה שעודדו את בואם לעולם היו צריכים לחשוב על עתידם.
"איננו אשמים", כתב דאננדה, "כאשר נולדנו היה מספר בתי הספר כה קטן, עד שנאלצנו ללמוד לעתים בבוקר ולעתים בצהריים. ישבנו שלושה תלמידים מאחורי שולחן אחד. מצוקת המקום הייתה כה גדולה עד שבזמן המבחנים התלמיד שישב באמצע הספסל נאלץ לשבת על הרצפה, כדי שחלילה לא יהיו העתקות". הוא תיאר כיצד נאלצו התלמידים להסתפק בכדור אחד בלבד בזמן ההפסקות, עמדו שלוש שעות בתור כדי להירשם לבחינות הכניסה לאוניברסיטה, וגם אז לא הצליחו להתקבל ללימודים בשל מצוקת המקום באוניברסיטאות. כך היה גם בקבלה לעבודה.
"אנחנו דור של בוגרי אוניברסיטאות מובטלים", סיכם דאננדה, "איננו הבעיה. הבעיה היא החלטותיהם של בכירי המדינה".
את קשייהם של ילידי שנות השמונים ניתן לתלות במידה רבה במדיניות עידוד הילודה בה נקטו שלטונות איראן בעשור הראשון למהפכה האסלאמית. בתום מלחמת איראן-עיראק בסוף שנות השמונים הכיר המשטר בכך שגידול אוכלוסייה בלתי מבוקר עלול לבלום צמיחה כלכלית, ואימץ מחדש את מדיניות תכנון הילודה שהובילה לירידה חדה בשיעור הילודה.
למרות זאת, תוצאות גידול האוכלוסייה בשנות השמונים ניכרות עד היום, בעיקר בשל כניסה של מיליוני ילידי שנות השמונים לשוק העבודה בעשור האחרון. הצעירים יוצרים לחץ כבד על שוק העבודה ועל המדינה, שאינה מצליחה לייצר מספיק מקומות עבודה (דרושים כמיליון מקומות עבודה חדשים מדי שנה). שיעור האבטלה בקרב צעירים איראנים עד גיל 30 עומד כיום על 30%-20%, ובקרב צעירים בוגרי אוניברסיטאות הוא למעלה מ-40%. המצוקה הכלכלית של צעירים באיראן ניכרת במשבר החריף אליו נקלע מוסד הנישואים ברפובליקה האסלאמית, משבר המתבטא בעליה ניכרת בגיל הנישואים הממוצע ובשיעור מקרי הגירושים.
במקביל, הפער בין הממסד השלטוני והדתי לדור הצעיר הולך ומתרחב. צעירים רבים מתרחקים מערכי המהפכה ומאמצים אורח חיים חילוני ומערבי יותר. מצוקותיהם של הצעירים האיראנים אינן נעלמות מעיני המשטר, והנשיא חסן רוחאני, בייחוד, מודע היטב לחומרת המצב. אלא שחופש הפעולה ומרחב התמרון שלו מוגבלים בשל שליטת השמרנים ברוב מוקדי הכוח באיראן ובשל קשיים מבניים אליו נקלע מוסד הנישואים ברפובליקה האסלאמית.
ב-18 באוקטובר 2013 פרסמה צעירה איראנית אלמונית מכתב לשר החוץ, מוחמד-ג'ואד זריף, בו פירטה את הקשיים עמם היא מתמודדת בשגרת חייה. בסוף מכתבה ביקשה הצעירה מהשר לפעול להסרתן המהירה של הסנקציות הכלכליות שהוטלו על איראן: "רק תזדרז. אני פוחדת שהדבר לא יקרה בימי חיינו. מספיק עם הסנקציות. מישהו אמר שצריך לחפור קבר עמוק יותר עבור ילידי שנות השמונים, כדי שיהיה בו מקום למשאלות הרבות שהם צריכים לקחת עמם לקבר".
ארבע וחצי שנים חלפו מאז פרסמה הצעירה בת ה-26 את מכתבה. מאז נחתם הסכם הגרעין בין איראן ומעצמות המערב ורוב הסנקציות הכלכליות הוסרו, אך הייאוש בקרב ילידי שנות השמונים אינו נעשה יותר נוח.
