פרדיגמת "חיסול הטרור" – שלא מעט מומחים בטחוניים מסתייגים ממנה – שולטת, כך נראה, בשיח הציבורי הישראלי לצד "פרדיגמת ההרתעה" (ובגרסתה הוולגרית "בעל הבית השתגע"). השמאל לא השכיל להציב מולן אלא את פרדיגמת השלום, אולם ברי לכל כי גם שלום לא יספק את הפונדמנטליזם הדתי, שממנו סובלות גם מדינות ערביות. במילים אחרות, שלום יכול אולי למנוע את הטרור כתופעה רווחת אך הוא לא בהכרח יעלים תאים קיצוניים של טרור.
הטרור, אם כן, הוא בעיה הדורשת טיפול בנפרד מסוגיית השלום. לשם כך דרושה פרדיגמה חדשה, אלא שאף מחנה פוליטי לא מציע אותה. היא אולי עולה בדיונים מקצועיים בדרגים הביטחוניים, אך לא מקבלת דחיפה בשיח הציבורי, משום שדחיפה כזו יכולה להיעשות רק באמצעות מחנה פוליטי או אידיאולוגי. בהיעדרו, היא נותרת בפורומים מצומצמים.
כוונתי היא לבידוד הטרור. זרמים קיצוניים המצמיחים טרור הם תופעה עקשנית שקשה למגר במהירות, והדרך היעילה ביותר להתמודדות עמם היא בידודם מבסיסי תמיכה שבקרבם הם פועלים. פעילי טרור המבקשים להילחם על החייאת הח'ליפות האסלאמית, למשל, נהנים מתמיכה ברמות שונות: דתיים אדוקים, אנשים המזדהים עם הרעיון ברמה האוטופית-משיחית אך מתנגדים למימושו באלימות, אנשים הסובלים מאפליה או משטר צבאי, כאלה המבקשים לנקום מות קרובים ועוד. ללא מעגלי התמיכה הללו הגרעין הקשה של תומכי הטרור הולך ומצטמצם.
מחקרם של שאול קמחי ושמואל אבן מ"מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים", גוף מחקר ביטחוניסטי ישראלי, תחת הכותרת "מי הם מתאבדי הטרור הפלסטינים" (2004), שופך אור לא רק על מניעיהם של פעילי טרור מתאבדים אלא חושף גם את חלקה של המדיניות הפוגענית של ממשלות ישראל ביצירת התשתית הנוחה למגייסי הטרור הפלסטיני: משטר הכיבוש בשטחים, ההתנהלות הביטחונית הכוחנית, היחס לזכויות הקולקטיוויות והפרטיות של הפלסטינים ואזלת היד באכיפת נורמות של חוק ושל כבוד האדם בשטחים. כל אלה תורמים, ללא ספק, להרחבת מעגל המשתתפים בטרור.
רק שליש ממרואייניהם של קמחי ואבן מקרב המחבלים המתאבדים שנכשלו במשימתם טענו כי הדת הייתה מניע מרכזי לפעולתם. היתר הזכירו מניעים אחרים: נקמה על מות קרובים או על מוות מתוקשר של פלסטינים שהשפיע עליהם, תגובה לחוויית השפלה שחוו תחת המשטר הצבאי בגדה, מצוקות אישיות שנוצלו על ידי מגייסי הטרור (עוני, הומוסקסואליות, בעיות בבריאות הפיזית והנפשית, אנשים ונשים שפגעו ב"כבוד המשפחה" ועוד), ושאיפה להסרת עול הכיבוש ושחרור לאומי. חלק מהמרואיינים אף טענו שאין להם דבר נגד יהודים.
קמחי ואבן מתבססים, בין היתר, על כתבת התחקיר של חן קוטס-בר, שפורסמה במעריב ב-23 בינואר 2004, תחת הכותרת "חלמתי להרוג יותר ממאה." וכך מובא שם (ההדגשות שלי):
ת'אוריה חמורי, בת 26, רווקה מנפת ג'נין, חלמה להיות שהידית, להתפוצץ בירושלים עם חגורת נפץ ולרצוח עשרות בני אדם. היא נתפסה, הואשמה בקשירת קשר לגרימת מוות בכוונה ובנשיאת פצצה ונדונה לשש שנות מאסר. "לצערי הרב היה מכשול, לא הצלחתי לבצע את הפיגוע", היא אומרת. "[…] אתם משתמשים נגדנו באפאצ'י, אפ 15, נגמ"שים, טנקים, כל הכלים שברשותכם. אצלנו הכלי היחיד שיש זה אנשים כמוני, לקחת חגורת נפץ ולהתאבד". "מאז שפתחתי את העיניים שלי בתור תינוקת" אומרת חמורי, "מה שראיתי זה רק מלחמות, הרוגים, שנאה, דם. מי שגדל לתוך זה לא יכול לרצות שלום. ההפך. אני רציתי לעזור לעם שלי, להקריב את חיי, להרוג יהודים ולמות".
… העיניים שלה רושפות והיא מחייכת חיוך לעגני, שבע רצון. שוב ושוב, בכל הקשר כמעט היא מזכירה את הכיבוש והעוול שנגרם לעם הפלסטיני. […]
… מה גרם לך לרצות להתאבד?
“מתחילת האינתיפאדה עקבתי כל הזמן אחרי מה שקורה. ראיתי בטלוויזיה כל הזמן רק קטל ודם, ילדים פלסטינים מתים. אין לנו פרנסה, לוקחים את האדמה שלנו. הייתי רואה ובוכה. הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו. אמרתי לעצמי שכמו שאתם משלמים מסים למדינה שלכם, המס שלי יהיה הגוף שלי. אני אתן את הגוף שלי למען פלסטין.
…. מה הייתה הנקודה שגרמה לך להחליט סופית להתאבד?
“מה שהיה בחומת מגן. הלכתי וראיתי מה צה"ל עשה. ראיתי אנשים מתים, הריסות.
אחר כך ראיתי בטלוויזיה תמונה של תינוקת מעזה שנפגעה בהפצצה ושמעתי שחיסלתם את מפקד גדודי חללי אלאקצה. זה נתן לי כוח אחרון. אמרתי: זהו זה, חלאס. אני הולכת להתאבד. את יהודייה. תפתחי טלוויזיה, תראי ילדים יהודים מתים בפיגוע. מה תעשי, לא תכעסי?"
אני לא אלך להתאבד.
"כי יש לכם צבא, לנו אין"."
.. חיית בשלום עם זה שכשתתפוצצי אולי ימותו תינוקות?
“כן. העיקר שיהיו מה שיותר נפגעים. גם אתם, כשאתם מפציצים במטוסים, אתם לא חושבים מי נמצא למטה. רציתי לנקום על כל טיפת דם של תינוק פלסטיני שנשפכה, כל טיפת דם של אנשים חפים מפשע. […]. זה לא היה משהו שעשיתי בצורה ספונטאנית, זה בא אחרי מחשבה ארוכה.[…]
לא כל אדם שחווה חוויות קשות, ולו המזוויעות ביותר, חושב להגיב עליהן במעשה מעוות כמו הרג חסר אבחנה של אזרחים. לכך דרושה אידיאולוגיה של פנאטיות ושנאה. מאידך, מסיפורה של חמורי עולה שהאידיאולוגיה לבדה לא הייתה מניעה אותה לבצע פיגוע התאבדות. המחבל היהודי ברוך גולדשטיין, למשל, היה קיצוני וגדל על תורת כהנא עוד בברוקלין, הרבה לפני שנחשף, כרופא בקרית ארבע, למראות האימה של הרוגים ופצועים יהודיים. מראות אלה, יחד עם הסכם אוסלו שאותו רצה למנוע, הניע אותו לביצוע הטבח שביצע במערת המכפלה. דיכוי, הרג חסר אבחנה, השפלה – וכן, לעיתים גם "פשרות" – מביאים קיצוניים פאסיביים לכדי אקטיביות ואנשים מהיישוב לקיצוניות.
הפרדיגמה המקובלת למאבק בטרור, הדוגלת בכוחנות חסרת אבחנה, עולה בקנה אחד עם דיכוי זכויות אדם. לעומת זאת קיים מתאם בין פרדיגמת בידוד הטרור לזכויות אדם; מעגלי הטרור מתרחבים או מתכווצים בהתאם לטיב זכויות האדם המתקיימות בשטח הנתון (וכאן הנקודה היא לא רק מדיניותה של ישראל אלא גם של הרשות הפלסטינית, כך שיחסה לנתיניה הוא בהחלט מעניינה של ישראל).
בידוד הטרור כרוך בפגיעה ממוקדת בפעילי הטרור בלבד ובמאמץ עילאי לא לפגוע בחפים מפשע, אולם חובה להשלימו בהפסקת ההשפלות של העם הפלסטיני וההשתלטות על אדמותיו, מתן אפשרות לעם הפלסטיני להגדרה עצמית ולביטוי לאומיותו, כבודו וריבונותו על אדמתו, ואף בדרישה מהרשות הפלסטינית לכבד זכויות אדם ולתמוך באוכלוסיות מוחלשות כך שלא יהיו טרף למניפולציות של מגייסי הטרור. כך יבודד הטרור באופן מקיף ואמיתי.
מרכיב נוסף בבידוד הטרור הוא הימנעות מוויתורים תחת טרור. באופן אבסורדי, דווקא מגמתה ההולכת וגוברת של ישראל לטעון לבעלות על הגדה והרצועה, ולא ל"תפיסה לוחמתית" בלבד של השטחים הללו, גורמת להפיכת הפיגועים לאמצעי לחץ יעיל מול עוצמתה של ישראל: רעיון ה"ויתורים הטריטוריאליים" על שטח שהוא מלכתחילה ישראלי מרמז כי ישראל תיכנע תחת לחץ יעיל, להבדיל משטח שישראל מחזיקה בו למטרות בטחוניות בלבד ובכוונה ברורה לפנותו בעתיד. בהקשר כזה של "לחץ יעיל" נתפס הטרור כמאמץ לאומי כלל-פלסטיני למען אינטרס לאומי רחב, ולא כפעולה של קבוצה קטנה וקיצונית הפוגעת באינטרס הלאומי. שיח ה"ויתורים הטריטוריאלים", המגיע מימין ומשמאל, לא בודד את הטרור אלא דווקא הפכו לגורם קונסנזואלי בזירה הפלסטינית המקדם את האינטרס הלאומי של סילוק הכיבוש ושחרור האדם והאדמה.
