עד עתה לימד אותנו המרד בסוריה שני דברים הפוכים לכאורה: את עוצמתה המרשימה של המחאה הלא-אלימה, וגם את מגבלותיה במאבק נגד שלטון דיקטטורי. אחרי חודשים ארוכים של הפגנות שלוות שהשלטון לא הצליח לדכא אפשר לתאר את המצב הנוכחי כשוויון כוחות דינמי שקשה מאד לערער אותו באמצעים הקיימים. בנקודה זו מגיעה האופוזיציה הסורית לצומת שבו תצטרך להחליט על המשך דרכה.
למען האמת, מאז המאבק ההודי נגד הבריטים בהנהגתו של גנדי לא ראינו בתולדות העולם מאבק לא אלים שנמשך זמן כה רב. המרד הסורי שומר על כוחו ברציפות לפחות מאז פברואר השנה ובמסגרתו התנהלו כבר אלפי הפגנות בכל רחבי המדינה. כל יום מתכנסים עשרות אירועים ציבוריים, חלקם הגדול תחת אש חיה. אלפים רבים של הרוגים ופצועים, וסדרת עינויים מחרידים לאלה שנעצרו בידי המשטר, לא הרתיעו עדיין את המפגינים.
מן העבר האחר נוכחנו לדעת שמשטר רודני הנאבק על חייו – ובמקרה הזה ככל הנראה גם על מקומה של עדה דתית גדולה במדינה ועל המשך קיומו של מערך אזורי אסטרטגי בראשות איראן – אינו מוכן לוותר על שלטונו בקלות, ואינו מתרשם מעוצמת הרוח האנושית שמציגות לפנינו ההפגנות הלא-אלימות. קצביו ממשיכים לטבוח ולהרוג ככל הנדרש כדי לשרוד. למחאה הלא-אלימה יש כאן מגבלה שקשה מאד לפרוץ אותה.
האופוזיציה הסורית בנתה את המחאה כך שתגיע לשיאה בחודש הרמדאן. התקווה הייתה שהשילוב של אווירת הקודש הדתית, הלילות החגיגיים של שבירת הצום ותחושת האחדות של הציבור יובילו להפגנות חסרות תקדים. בפועל ניסה המשטר להקדים תרופה למכה בהשתלטות האלימה שלו על חמה ב-30 ביולי השנה, שבה נהרגו יותר ממאה אזרחים. בהמשך הפעיל המשטר את הצבא כמעט ללא בלמים בכל מוקדי ההפגנות כדי לדכא אותן סופית. הניסיון הזה לא עלה בידיו. ההפגנות נמשכו לכל אורך החודש ואף התגברו לקראת סופו.
המפגינים יכולים לרשום לעצמם כבר מספר הצלחות: עריקות החיילים מן הצבא הסורי נמשכות; טורקיה, השכנה הקרובה והמנוע הכלכלי והעסקי העיקרי של סוריה, הולכת ומתנתקת ומחזקת את ביקורתה; המשטר הסורי מאבד את מקורותיו הכספיים; ואפילו איראן, משענתו העיקרית של המשטר ובעלת בריתו האסטרטגית, מגששת את דרכה אל האופוזיציה כדי לברר אם יש סיכוי להציל משהו מהשפעתה במרחב.
אולם מנקודת מבטה של האופוזיציה תמונת המצב כוללת גם צללים לא מעטים. אחרי חודשים ארוכים של הפגנות ניכרת עייפות מסוימת בציבור הסורי הרוצה לשוב לשגרת יומו; בין גורמי האופוזיציה השונים מתגלעות מחלוקות שעיקרן שאלת הנהגת המאבק ויוקרה ציבורית; והמשטר, על אף המהלומות שספג, עדיין שולט בכל מוקדי הכוח במדינה. אחת הסכנות בשלב זה היא גלישה לאנרכיה ולבנוניזציה של סוריה. עם עליית המתחים בין סונים לעלווים, שאיפות הכורדים לאוטונומיה, המעורבות של השיעים הלבנונים בחסות חזבאללה, וההיסוס של המיעוט הדרוזי להזדהות עם מי מהצדדים, 'מלחמת הכל בכל' היא אופציה ריאלית.
בנקודה זו המפגינים צריכים לשוב ולשקול את מהלכיהם. רובם מעוניינים כבר בשינוי טקטיקה. אחדים מראשי האופוזיציה מבררים באופן לא רשמי עם נאטו ועם ממשלת ארה"ב את האפשרות של מטריה אווירית בסגנון הלובי. בשונה מן הסיטואציה בלוב הסורים אינם מעוניינים עדיין לקרוא למרד אלים של הציבור, אולם בוחנים את האפשרות שמטוסי נאטו יפגעו פגיעה אנושה בצבאו של אסד כדי "ליישר את מגרש המשחקים" ואולי להאיץ את התמוטטות הצבא ועריקת חייליו.
מנקודת המבט שלנו, ממשלת ישראל צריכה להתכונן ליום שבו המאבק הזה ילבש צורה אחרת, ובו יידרש תיאום אווירי יומיומי בין חיל האוויר הישראלי לבין עמיתיו ממדינות נאטו.
