רבים ממהרים לקבור את "האביב הערבי" תחת ערימת התחכמויות כגון "החורף האסלאמי". בסוף השבוע פורסם ב"הארץ" מאמר הנושא את הכותרת "מה צמח לנו באביב" ובו משבח עמוס הראל את נבואות החורבן של בנימין נתניהו שהזהיר לפני כשנתיים כי "האביב הערבי" עשוי להוביל ל"משטר דיכוי של האסלאם הקיצוני שרומס זכויות אדם, אינו מאפשר דמוקרטיה ומהווה סכנה לשלום". אז לפני שראש הממשלה, כתבים ופרשנים רצים להספיד את "האביב הערבי", כדאי להתבונן בהיסטוריה ובראי.
תחילה, הבה נתבונן בצפי של נתניהו שאסלאמיסטים קיצוניים יסכנו את השלום. מרתק לראות שבמבצע "עמוד ענן", דווקא נתניהו הוא שסיפק את העדות לכך שטעה בהערכה זו. נתניהו וממשלתו, שניהלו את "עמוד ענן" בזהירות ראויה לציון וחיפשו דרכים דיפלומטיות להיחלץ מהעימות מצאו את איש "האחים המוסלמים" מחמד מורסי, והוא שסייע להגיע לרגיעה ולהבנות עם ה"חמאס". במילים אחרות, מתברר שלא כל אסלאמיסט הוא קיצוני ולא כל אסלאמיסט יפעל למוטט את השלום בין ישראל לשכנותיה. לפעמים אסלאמיסטים יכולים להיות פרגמטים ולפעמים הם אפילו מעוניינים לתחזק את השלום.
אחרי שהסתבר שהאסלאמיסטים במצרים דווקא מעוניינים לשמר את השלום עם ישראל, נפנה לשאלת זכויות האדם והדמוקרטיה. כאמור, לשיטתם של נתניהו ואחרים, המעוניינים להציג את ישראל כדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, ההתרחשויות במצרים כיום מעידות על כך שאסלאמיסטים אינם מסוגלים לקיים דמוקרטיה ולטפח אותה. לדעתם, הסמכויות שמורסי נטל לעצמו הן עדות לכך שמצרים עומדת ליפול לתהום הדיקטטורה. הם אף מתנבאים שהבחירות הדמוקרטיות שהעלו את "האחים המוסלמים" לשלטון הן הבחירות הדמוקרטיות האחרונות במצרים משום ש"האחים" לא יסכימו לבחירות פתוחות שעלולות להעמיד בסכנה את כוחם.
אין בכוונתי לתרץ כל צעד שעשו "האחים". כמו פוליטיקאים רבים אחרים, גם הם הבטיחו ולא קיימו, וגם הם מעדו וקלקלו לא מעט. אולם הפזיזות שבה קוברים את הדמוקרטיה במצרים מלמדת על כך שהקברנים אינם מכירים את ההיסטוריה של מדינות דמוקרטיות ושל הקשיים הכרוכים בניסוח חוקות וביישומן.
חוקות היו, ויהיו תמיד, זירות של מאבקים פוליטיים. הן קובעות את מבנה הכוח במדינה: את סמכויות הנשיא, הצבא, הפרלמנט, את זכויות הפרט, הנשים, המיעוטים. במצרים, בנוסף על כל אלה, החוקה תקבע גם כיצד ימוזגו חוקי הדת במערכת המשפט. בקרב הקופטים, הנשים וכל מי שאוחז בדעות פוליטיות חריגות, החוקה המתגבשת מעוררת חרדות וכעסים. ברור אפוא שבמצרים יתקיים מאבק קשה על כל פסיק ואות בחוקה.
כתיבת חוקה פירושה חלוקת כוח, וחלוקת כוח גוררת מאבקי כוח. דבר זה אינו ייחודי למצרים. ארצות הברית עברה תקופה של מתח ומחלוקות כאשר ניסחה את החוקה שלה. למעלה מעשור לאחר שהצהירה על עצמאותה המשיכו מנהיגיה להתחבט בסוגיות קריטיות הקשורות בניסוח החוקה. בסופו של דבר החוקה ביטאה את ערכי התקופה, ולכן, זכויות האדם הנשמרות במסגרתה אינן כוללות את זכות הנשים להצביע, למשל, וכידוע, גם מוסד העבדות לא התבטל בה. יתר על כן, אם נתבונן בראי, נראה שישראל מתמודדת עם סוגיית החוקה למעלה משישים שנה – ועדיין אין בה חוקה, משום שאיש אינו מעוניין להעלות על פני השטח את המחלוקות המפרידות בין הזרמים השונים של החברה הישראלית. במצרים, לעומת זאת, מתמודדים עם שאלת החוקה, והמאבקים הפוליטיים שראינו בחודשים האחרונים הם בדיוק הביטוי למחלוקות מעין אלו.
אי אפשר לנבא את ההתפתחויות במצרים, אך אם נשפוט על פי אירועי השנתיים האחרונות, אזרחי מצרים לא ישובו לתפקיד הכנוע שמילאו בשנות הדיקטטורה, הצבא לא יזדרז להשתמש בכוחו, ו"האחים המוסלמים" ינסו לנכס לעצמם סמכויות ולהיתקל בהתנגדות הרחוב. נראה כי העתיד צופן בחובו לא מעט מתיחויות ועימותים. אולם החיכוכים הללו רחוקים מאוד מלהיות קץ הדמוקרטיה המצרית. כל עוד הכוחות הנאבקים אינם חוצים קווים אדומים, ואפילו לומדים בהדרגה את מגבלות הכוח והדו-קיום, הסיכוי למימוש נבואות החורבן הולך ומצטמצם.
מן הראוי שראש ממשלה ישראל, שלה אין חוקה ושלמיליונים מנתיניה הפלסטינים אין זכויות פוליטיות או זכויות אדם, ייזהר בלשונו ולא יחלק ציונים על שמירת זכויות אדם למדינות המתמודדות עם ניסוח חוקה. כמו שנאמר בעוגיות מזל סיניות, "מי שחי בבית זכוכית, שלא יזרוק אבנים".
