הרומן המלבלב בין איראן וארה"ב משאיר את ישראל הרשמית מבולבלת. הנאום של ראש הממשלה נתניהו מול העצרת הכללית זכה למחמאות בתקשורת הישראלית ("משכנע", "ענייני", "עובדתי"), אבל הותיר את העולם אדיש. ההוכחות לכך שישראל "חיה בסרט" מצטברות במהירות. יתר על כן, לא נראה שההנהגה הישראלית רוצה להפסיק את ההקרנה. הנשיא רוחאני חזר לאיראן ומיד התחיל לעבוד כשגייס את תמיכתם הרשמית של חברי הפרלמנט. ומה עשה ראש הממשלה? המשיך את מסעו בעולם על מנת לייצר "תמיכה בקואליציה נגד איראן". בישראל אין דיון, אין פקפוקים ואין השגות. בסרט לא מקובל לדבר. כולנו מתרווחים במושבי האולם המוחשך, חופנים עוד קצת פופקורן ומחכים לסצנת האקשן הבאה.
ובזמן שאנחנו צופים בסרט חיינו ונפעמים בכל פעם מחדש מקיומיות האיום, העולם צופה בנו. אבל הסרט שהוא רואה איננו מפעים כלל וכלל. למעשה, הוא די גרוע. שר החוץ האיראני, למשל, חושב שהתסריט מופרך למדי. הוא הצהיר ממש לאחרונה שישראל איננה יכולה להרוג את "כל" מדעני הגרעין האיראניים. אפשר ממש לראות את הרמת הגבה וגלגול העיניים שמלווים הצהרה כזו. אין אפילו צורך לגנות במפורש את הפעולות שהוא מייחס לישראל, כיוון שכולם מבינים שהישראלים פשוט לא יודעים איך עושים סרט כמו שצריך. בביקורת המשך, קרא השר זריף לראש הממשלה "שקרן", לאור העובדה שישראל חוזה את התממשותו של הנשק הגרעיני האיראני "תוך ששה חודשים" כבר 22 שנה.
מה מייצר את הדיסוננס הזה? מדוע ישראל משוכנע שהיא מככבת בלהיט שזוכה גם לביקורות חיוביות, בעוד שהעולם (ואפילו איראן) נמצאים על סף העברת ערוץ בשלט רחוק של הטלויזיה? התשובה שאני רוצה להציע היא שהעיניים הישראליות מכוילות אחרת מן העיניים של העולם. אנחנו רואים רק מה שבקצה ומשתדלים להתעלם מכל מה שבאמצע. העולם, לעומתנו, קולט בעיקר את האמצע ומשתדל להתעלם מן הקצה.
ניקח, לדוגמא, את נאומו של ראש הממשלה בעצרת הכללית. כיצד קושרים את הנשיא רוחאני לטרור? משמיעים את הקביעה הבאה (בציטוט חופשי): "רוחאני היה מזכ"ל המועצה העליונה לבטחון לאומי באיראן בין 1989 ו-2003. בשנים הללו נהרגו עשרות יהודים בפיגוע בבואנוס איירס. האם אנחנו אמורים להניח שהוא לא ידע על כך דבר?" נתניהו מזהה את הקצוות. רוחאני מילא תפקיד בקצה אחד. בקצה השני נהרגו יהודים. האמצע כבר לא משנה. לפעמים אפילו לא צריך שני קצוות ואפשר להסתפק באחד. במקרה כזה לא מדובר בקצה, אלא בפסגה. המנהיג העליון חמינאי, קובע נתניהו בראיון ל-NBC, מנהיג כת משיחית ואפוקליפטית. מה עוד צריך לומר? ברור שאם חמינאי כזה, אנחנו בישראל ההפך הגמור. ברור גם שאין סיבה לדבר עם חמינאי או עם שליחו, רוחאני. למעשה, מתבהר לנו שכל מטרתו של חמינאי, כמנהיג כת, היא לגייס אמון ואמונה בו באמצעים של זיוף וכחש. במצב כזה לא צריך אפילו לאחוז בשני קצוות. העובדה שאנחנו יושבים למעלה, על הפסגה, מספיקה כדי לראות הכל ולהבין הכל, כדי לדעת מה האמת שאלו החיים בעמקים או על המדרונות מנסים להסתיר.
זו אסטרטגיה הגיונית מאד בסרט. כשיש שעתיים לספר סיפור שלם, צריכים את האפשרות להסיק רצפים עלילתיים שלמים מתוך אוצר מלים מוכר של מחוות וסמלים. אם נראה דמות בסרט מיינסטרים מבצעת מעשה טוב שחריג באלטרואיזם שלו עבור דמות אחרת, אולי אפילו עבור הכוכב/ת, אפשר יהיה להניח שלדמות הטובה יקרה משהו רע במהלך הסרט. ברגע שזיהו עבורנו נקודת קצה, אנחנו מסוגלים בקלות יחסית לטוות ממנה סיפור אפשרי. אבל הסיפור הזה תחום בזמן (סרט לא נמשך לנצח) ובמרחב (בסוף יוצאים מן האולם והמסך נותר במקום, לבן וריק). זה סיפור שמישהו אחר מספר עבורנו ואנחנו מתמסרים לתפקיד הצופה הפסיבי, משהים ומשעים את הספק שלנו כדי לצאת לשעתיים מעורנו ולחזור נמרצים ומחודשים.
בישראל, לעומת זאת, אנחנו מספרים את הסיפור ומאזינים לו מכושפים. אנו חווים את המציאות כיזמים פעילים וכצרכנים שבויים בעת ובעונה אחת, ואין לנו שום צורך לבחור או להעדיף עמדה אחת על עמדה אחרת. למשל, כותרת ביקורתית של הניו יורק טיימס על התבטאויותיו האחרונות של נתניהו שווה בעיני אביגדור ליברמן לכותרת מ-1938 שבישרה על הסכם מינכן. אם האיום קיומי כל כך, איך זה שעוד לא עשינו שום דבר? אם הוא איננו קיומי כל כך, מדוע אנחנו מתעקשים להטיף מוסר לכל העולם ואפילו לנסות ולהביך את הנשיא אובמה במגרש הביתי שלו?
זה המחיר הגדול של "חיים בסרט", של עמידה בשני קצוות או על פסגה אחת. אין מה לעשות בסרט או בקצה. אם עבדת קשה כדי להגיע לפסגה, לאן עוד אפשר להתקדם? אם אתה כבר מחזיק את החבל בשני קצותיו, לאן עוד תוכל להתרחב? אם אתה יושב בנוחות, עיניך נעוצות במסך הגדול בזמן שאתה אוכל ושותה, למה שתרצה בכלל לצאת?
העולם הולך ונוטש את הקצה. כח הופך להיות תוצר של ארגון קהילתי ולא של עוצמה אבסולוטית. התהליך הפנים-אמריקאי שהביא את ברק אובמה אל הבית הלבן הוא דוגמא טובה לדינמיקה החדשה הזו. במשך רוב שנות קיומה שלטה בארה"ב הקבוצה החזקה ביותר, זו שריכזה את מרבית המשאבים ושהמבנה הקהילתי שלה נתפס כמודל למדינה כולה – לבנים עשירים. כל מי שלא היה לבן ועשיר נתפס כבן בלי בית, כחריג שלא יוכל להנות מן העוצמות הישירות והשיוריות של האליטה. בחירתו של אובמה חשפה מציאות אמריקאית שונה. פתאום הסתבר שכל אותם "חלכאים ונדכאים" מייצגים קהילות גאות, ובכלל רוצים להקים קהילה שכוחה בגיוונה. הנשיא אובמה, שהחל את הקריירה הציבורית שלו כ-community organizer בשיקאגו, מיישם את המסר הזה גם במדיניות החוץ שלו. אם מוותרים על הייחודיות האקסקלוסיבית, אפשר להכיר בשוני ועדיין לקיים קשרים קהילתיים. אם איש אינו יודע כל מה שצריך או אפשר לדעת, הרי שלכולם יש מרחב בו הם יכולים, ואפילו צריכים, לנוע ולהתקדם.
קיצוניות הקצה שלטה באיראן בשמונה השנים האחרונות, אבל נדמה שהיא מתערערת עוד ועוד, מדי יום כמעט. אנחנו נוטים לשפוט את שיח המתינות של רוחאני על פי קריטריונים אבסולוטיים. האם הוא נוטש את ה"שיטה" האסלאמית לטובת דמוקרטיה? האם הוא משחרר את כל האסירים הפוליטיים? הוא הוא מבטל את תקנות הצניעות הציבוריות? כאשר הוא אינו משלים אף אחת מן המשימות הללו באופן מלא, אנחנו מחייכים בהשלמה. מה אפשר לעשות? ככה זה בכת משיחית ואפוקליפטית. אבל רוחאני מעולם לא התיימר לעמוד בקריטריונים המוחלטים הללו. כל כוחו טמון ביכולתו להתנהל בדינאמיות בין ומול נקודות קצה. הוא נאמן למנהיג העליון, ומחויב לצמצום נוכחות הרשויות בחיי האזרחים. הוא נאמן לבריתות של איראן במזרח התיכון, אבל רואה עצמו כפוף לסטנדרטים בינלאומיים (לאחר המתקפה הכימית של אסד, שוחרר בשמו tweet שקבע כי על העולם להשתמש בכח על מנת לעצור שימוש בנשק כימי). מה שאנחנו בישראל רואים כסתירה במקרה הטוב וכמניפולציה במקרה הרע, רואה רוחאני כמציאות. המציאות שלו מכילה ניגודים, מוּנעת מן המתח בתוכם ונבנית ממנו. ניגודים אלה אינם מוחלטים. הם שונים.
הפער הזה בין קצה לתווך עומד בבסיס חוסר הרלוונטיות ההולך וגובר של ישראל. אנחנו חושבים שאנחנו רואים את המציאות ה"אמיתית". כיוון שאנחנו עומדים גם בהתחלה וגם בסוף, או בכלל למעלה, קל לנו לבטל את כל אלו שמתייגעים באמצע, שמסתפקים בפתרונות בלתי מוחלטים למה שאנחנו "יודעים" שהן בעיות מוחלטות. ההתקרבות בין ארה"ב לאיראן שמתרחשת כולה באמצע, בתווך, היא כולה אזעקה מחרישת אוזניים עבור מדינת ישראל. אם לא נמצא את דרכנו לתווך הזה, נהנה מן הנוף של הקצה בבדידות מזהרת.