אומרים שהתנגדות מסלימה אלימות. זו חוכמה ידועה ונפוצה. היא מקבלת משנה תוקף כשמושא ההתנגדות או האלימות הוא אתה עצמך.
פעילות הומניטארית היא פעילות שבהגדרתה עסוקה בתוצאות של אלימות: לעיתים אלימות ישירה של הטבע, רעש אדמה או הר געש מתפרץ, אבל לרוב, אלימות של בני אדם. האמת היא שגם האסונות של הטבע מתֻווכים בידי בני האדם. למדינה ענייה יש מנגנוני התראה משוכללים פחות מפני תופעות טבע מאשר מדינה עשירה. תמיד, אבל תמיד, פעילות הומניטארית נדרשת כאשר כוחות המדינה שבשטחה מתרחשים האירועים האלימים אינם מספיקים כדי לעמוד באתגר באופן עצמאי.
אני מעורב באופן כלשהו בעשייה כזו, העוקבת אחר תוצאות של אלימות מדינתית. אחד המפגשים עם המדינה בהקשר הזה היה מעיק במיוחד. התעצבנתי וחשבתי לעצמי כל מיני מחשבות קטנוניות. אלו גרמו לי לבחון את עצמי בשני היבטים שונים: עד כמה אני מעורב ומעוניין בהצלחת הפרוייקט על שום חשיבותו ולא ממניעים זרים? ואם כך אני חש, כיצד חשים פעילי זכויות האדם למיניהם בישראל?
אענה על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.
במעבר הגבול, לאחר סיום הבירוקרטיה הנדרשת, פקיד ההגירה לא אישר את המעבר שלי. את הדרכון הוא לקח לעצמו ולי הורה לשבת בצד ולהמתין.
כעבור כמה דקות הוא הכריז את שמי באולם ההומה יחסית, כמובן לא בהגייה הנכונה. שני שוטרים התקרבו אלי וליוו אותי לחקירה בחדר צדדי משל הייתי פושע. יושבי הטרמינל היו זרים לי, ועדיין חשתי מבוכה כשהרגשתי את עיניהם נעוצות בגבי המתרחק. לילד טוב ירושלים כמוני, מי שתמונתו מופיעה תחת הערך "מיינסטרים" במילון, זו תחושה מוזרה.
ראשית דבר ביקשו שאפקיד את חפצי בצד. המתשאל שיגע אותי ומבלי להיכנס לעומקם של תהליכים, לאחר זמן ארוך מאוד והמתנה בחדר סגור עם עוד מעוכבי כניסה למיניהם שוחררתי לדרכי תוך מעקב של המודיעין. לפני השחרור, החוקר ניסה לדלות כמה שיותר פרטים עלי, על הארגונים איתם אני עובד ועל השותפים הפוטנציאלים שלי.
זה לא אירוע נעים במיוחד אבל בוודאי לא נורא במיוחד.
בשלב מסוים התחברתי חזרה לדרכון, לתיק שלי ולפלאפון שלי.
נהג המונית שלקח אותי ליעדי ווידא שאכן אני נפגש עם מי שהצהרתי שאפגש ובא לציון גואל. כמעט.
בחזרה, הפקיד שהחתים אותי בכניסה שאל אותי שוב את אותן שאלות שנשאלתי בכניסתי. מהשאלות היה ברור שמישהו וידא היכן הייתי ומה עשיתי. עין לציון צפתה את כל תנועתי.
נכון, דבר לא קרה, אבל המסר היה ברור: שים לב מה אתה עושה, עם מי אתה מדבר וכדומה. אתנו לא משחקים. אנחנו יודעים הכול או שנדע הכול אם נחליט שבא לנו לדעת.
המסר הועבר בצורה מאוד אפקטיבית. בכניסה ובמהלך השהות הקצרה חשתי אי נוחות מתגברת.
בעצם, פגשתי את המדינה. אני לא רגיל לפגוש את המדינה כך. אני רגיל לחשוב על המדינה כעל ישות תומכת שעומדת מאחוריי. במקרה זה פגשתי מדינה מסויימת שאומנם לא עצרה בעדי אבל רמזה לי, ולא בעדינות, שאזהר.
בן אדם רציני, לא כמוני, היה נשאר נאמן למשימתו ולמניעים שלו לפעולה. באתי לעשות משהו שהמדינה אליה נכנסתי שיחקה בו תפקיד שולי; מושאי הסיוע שלי הגיעו אליה מכורח הנסיבות. מדוע שיהיה לי אכפת איך היא מתנהגת אלי? אבל המפגש עם המדינה גרם לי בעיקר לתחושה של דווקא – אעשה את הפרוייקט הזה על אפם ועל חמתם. כזכור, על אפם ועל חמתם של אנשים שאין לי באמת קשר אליהם בתפקידי.
.jpg "הסרט")
האם זה מניע נכון? ראוי? אני מסופק. אם כבר בוחרים בנתיב אלטרואיסטי, חבל לנטוש אותו ממניעים דווקניים. ובכל זאת, מדובר במניע אמיתי שיש בכוחו גם לעשות דברים טובים.
ואיך מרגישים פעילים המגיעים לישראל?
אני מנתח את תחושותיי באותה מדינה כישראלי בעל דרכון ובעל קשרים כלשהם במערכת הישראלית הביורוקרטית.
אני חושב לא עלי אלא על פעילים אחרים בישראל ועל תגובת המדינה בישראל ביחס אליהם. ואם כבר, אולי גם על המניעים שלהם?
לביורוקרטיה של המדינה יכולת לעשות את החיים קשים. כאשר נכנסים למשחק הזה, וזה משחק, חלק מהפרקטיקות של הפעולה הן המשחק עם או מול המדינה, בצד מטרות חשובות ומקודשות יותר או פחות.
האם יכול להיות, רק יכול להיות, שמדינת ישראל גם נוקטת בפרקטיקות הללו? אנחנו יודעים שכן.
האם מישהו מבין אלו שהגו את הפרוטוקולים הללו חשב מה הן עושות למי שנחוש בדעתו לפעול? אני מקווה שכן, אבל אני לא משוכנע. המדינה נוטה לראות את נקודת מבטה כנקודה היחידה האפשרית, אפילו לא כנקודה הצודקת.
בכל אופן, אם בין אותם פעילים יש מישהו שדומה לי ולו במקצת במבנה המוטיבציות שלו, הרי שההתנגדויות הללו מייצרות התנגדות גם בצד השני.
זו לא תובנה עמוקה במיוחד, והיא כנראה מוכרת לכל האקטיביסטים באשר הם, ללא קשר לדעותיהם הפוליטיות. נהוג לשייך מוטיבציה כזו לאנשי שמאל, אבל כל מי שקורא רטוריקה של פעילי ימין מזהה את הכעס, הילדותי במקצת, על האליטות שלא מספרות את האמת, על אלו שחושבים שהם "המדינה" וגונבים את דעת הציבור. גם עבור הפעילים הללו נציגי המדינה הם לא רק "טועים", אלא מי שצריך לעשות לו דווקא. האם המניע הזה פסול? הדווקא הזה, הילד הרע שנכנס בי ובאחרים, אלו לא מאפשרים גם למי שרוצה להשאר במחוזות מופשטים כשהוא בא לעזור ל-"אחר". אנושיות היא איכות שמתעלה מעבר להבחנה בין טוב לרע. הצורך לפעול על אפה ועל חמתה של הרשות הוא ביטוי של אנושיות כזו, ולא של נכונות המעשה של הפעיל. יכול להיות שחייבת להיות נוכחות של אנושיות כזו כדי שמשהו יקרה בכלל.
ואולי כדאי לסיים בניסוח של קפקא שידע משהו על ביורוקרטיה?
באנשים זקנים יש משהו מטעה בדרך כלל, משהו המוליך שולל את הצעירים מהם.. בהלה זו מקורה בעיקר בכך, שדבריהם של הזקנים מוצדקים עכשיו באמת הרבה יותר, רבי משמעות הרבה יותר, ואילו אפשר היה לדרג את המובן מאליו, גם מובנים מאליהם יותר
(פרנץ קפקא, החולד הענק, בתוך תיאור של מאבק, עמ' 181).
