ההרג בסרטים "בית לחם ו"עומר" אינו מחושב ומידתי. הוא פרץ של אלימות קמאית הנעשית פנים אל פנים. הדלק המזין את בעירת המפגש הישראלי-פלסטיני אינו כלכלה משותפת או אינטרסים עמומים אלא דם הזולג מהראש הנחבט שוב ושוב. כל זרזיף מאפשר את המשך האלימות לדור הבא של מפקדי שטח פלסטינים ולמחזור החדש של סוכני שב"כ. לנצח תאכל חרב.
