החסמים הניצבים כיום בעולם הערבי בפני נשים המבקשות לעסוק בקולנוע רבים ומורכבים. במדינות ערב אין בתי ספר רבים ללימוד קולנוע, וברוב המדינות לימודי קולנוע עדיין אינם נחשבים מקצוע מקובל עבור נשים, ולכן נאלצות רבות מהנשים המעוניינות בלימודי קולנוע לרכוש את השכלתן באירופה או בארצות הברית. הצורך לעזוב את הבית יוצר קושי חברתי ומשפחתי, כלומר חסם תרבותי. נוסף על כך, יוצרות הקולנוע המבקשות לשקף בסרטיהן את הבעיות שנשים במדינות ערב סובלות מהן, נתקלות בעצמן בכבלים שמרניים של איסורים חברתיים ותרבותיים, ונאלצות להתמודד עם מגבלות דתיות, חברתיות ותרבותיות.
לאחר ששחקניות ערביות, כמו הנאדי סאדי מסוריה, הִנד צברי מתוניסיה וסמא אל־מצרי ממצרים, התוודו על הטרדות מיניות שחוו בתעשיית הקולנוע והבידור בארצותיהן בעקבות הקמפיין MeToo, הגיע גם תורן של הבימאיות הערביות. אן מרי ג'אסר, הבימאית הפלסטינית־ירדנית, גילתה בעת האחרונה כי בראשית דרכה המקצועית חוותה הטרדות מיניות, וגם כיום צעירות העובדות בתעשייה מוטרדות ללא הרף.
האווירה הסקסיסטית והחיכוך עם צוותי הפקה גבריים מביאה נשים ערביות רבות לעזוב את התחום, התובעני ממילא בשל שעות העבודה הארוכות שבו, ולוותר על חלומן לעסוק בקולנוע. למרות זאת, ואף שאחוז הנשים בתפקידי בימוי בתעשיית הקולנוע בעולם כולו עומד על 4.2% בלבד, הולך וגדל בשנים האחרונות מספרן של הנשים העוסקות בתחום בעולם הערבי.
במרץ 2018 התקיים בביירות פסטיבל בין־לאומי לקולנוע נשי, והוצגו בו סרטים המשקפים לא רק מגוון של נושאים שנשים בעולם הערבי מתמודדות עמם, ובהם רצח על כבוד המשפחה, אלימות בחיי נישואין, היעדר השכלה בעקבות נישואין בכפייה, ונושאים פוליטיים, כמו הגירה, קונפליקטים אתניים וכיבוש, אלא גם נושאים המעסיקים נשים בכל העולם: זוגיות, אהבה, משפחה וזהות. באותה העת נערך גם בעמאן בפעם השישית פסטיבל קולנוע נשי בחסות בית המלוכה הירדני והמועצה המלכותית לעידוד הקולנוע.
בתחילת חודש אפריל התקיים בעמאן פסטיבל קולנוע תיעודי, ובו הוצגו כמה סרטים דוקומנטריים שיצרו נשים. בלטו בהם: הסרט "בדריה", בבימוין של אסמהאן ברכאת, באן מאראקה ודועא נאצר, העוסק בסיפורה של קשישה פלסטינית בדואית המתגוררת עם משפחתה בפרברי עמאן ומתוודה על אהבתה יוצאת הדופן לכבשה שלה, בדריה; והסרט "אזרק" (כחול), אף הוא בבימוין של נשים (היבא נאבלוסי וולא אלזידאן) העוסק בתופעת הדיכאון, הנחשבת מקור לבושה בעולם הערבי. הסרט מביא את סיפורה של מנרד, צעירה ירדנית השוברת את הטאבו ומספרת בחופשיות על התמודדותה עם המחלה.
פריחה של פסטיבלים לקולנוע נשי במקומות שונים במזרח התיכון ובעולם בשנים האחרונות מעידה על השינוי החשוב המתחולל במרחב התרבותי הערבי. מרבית הסרטים שזכו בשנים האחרונות בפרסים יוקרתיים בפסטיבלים בין־לאומיים היו סרטים שנשים ביימו או כתבו. כלומר, נשים נמצאות בחוד החנית של התעשייה הזאת.
מאז ימיו הראשונים של הקולנוע הערבי היו הנשים שותפות פעילות בו, על המסך ומאחורי המצלמה, וכבר בשנות העשרים והשלושים של המאה ה־20 מילאו נשים תפקידים ביצועיים והיו כותבות ומפיקות. בשנות השבעים והשמונים היו כמה וכמה נשים בין הקולנוענים פורצי הדרך בעולם הערבי. למשל, הני סרור הלבנונית, הנחשבת לבמאית הערבייה הראשונה. סרטה של סרור, "לילה ואל־ד'יאב" (לילה והזאבים) שביימה ב־1984, נחשב לסרט מכונן בהיסטוריה של הקולנוע הנשי הערבי. גם רנדא שחאל סבאג הלבנונית עסקה בסרטיה באתגרים של נשים ערביות. סרטה מ־1991 "שאשאת אל־רמל" (מסכי חול) מתמקד בצעירה הנחושה לחיות חיים נטולי רסן ומחוסרי עכבות בחברה שמרנית.
גם בין הסרטים התיעודיים הרבים שנעשו על הפיכות האביב הערבי בולט מספר הסרטים שביימו בימאיות ערביות: ממצרים – ג'יהאן נג'ום שביימה את "הכיכר", מאי אסכנדר שביימה את "עדות מדברת", ויולה שפיק שביימה את "ניחוח המהפכה"; מתימן – שרה אסחאק שביימה את "לכבוד אין גדרות"; ומכווית – שאנון פרהוד שביימה את "מילים של מהפכה".
מהסרטים העלילתיים שיצרו נשים בשנים האחרונות בולט סרטה של הלא לופטי ממצרים, "אל-ח'רוג' לל-נהאר" (לצאת ליום חדש), מ־2012, הנחשב לפורץ דרך מבחינה קולנועית. היו אף שתיארו אותו כחלק מ"הקולנוע המצרי החדש", כלומר, קולנוע שיש בו לא רק יסודות חזקים של מרדנות, אלא גם עיסוק בנושאים שזכו להתעלמות ואף הוסתרו.
סרטה של לופטי עוסק בדיכוי הדתי, החברתי והתרבותי של הנשים במצרים מזווית שעדיין לא סופרה. הוא מתאר יום בחייה של משפחה מצרית שבה אם ובתה מטפלות באב המשפחה הנוטה למות ונאבקות כדי לשרוד בתנאים כלכליים וחברתיים קשים. הסרט מציג סוג חדש של ראליזם מצרי, מבחינת הקצב, השקט, התאורה, תנועות המצלמה והיחס לגוף, ובכך מבטא מאפיינים של מרדנות בתוכנו, ובעיקר בשפה הקולנועית שלו.
סרטה העלילתי של הבימאית התוניסאית הצעירה לילה בועזיד מ־2016, As I Open My Eyes, מתמקד בפרח, צעירה בת 18, סולנית של להקת רוק המתאהבת באחד מחברי הלהקה. המשטרה חוטפת את פרח משום ששרה שירי מחאה נגד המשטר, והיא מובאת לחקירה אלימה מאוד, שבמהלכה תוקפים אותה החוקרים תקיפה מינית.
כמו כל חברה פוסט־טוטליטרית, החברה התוניסאית מנווטת בין שני כוחות מנוגדים: שכחה ונוסטלגיה. אולם כוחות אלו גם קשורים זה לזה, ותפקידם של האומנים, ובהם כותבי התסריטים והקולנוענים, לשמש ראש חץ בניווט זה. במקרה של העולם הערבי, הנשים ממלאות תפקיד משמעותי וחשוב במשימה זו.
