האירועים האחרונים במצרים השכיחו מעט מלב את הזעזועים שעברו על מדינות אחרות במזרח התיכון. אחת המדינות שנשכחו (ונדמה שזה רק מועיל להן ולאזרחיהן) היא תימן. המדינה העניה, השסועה, הייתה אחת ממבשרות השינוי האזורי. היא הוציאה מקרבה כלת פרס נובל לשלום, את תַוַכֻּל כרמאן המרשימה, אשה דתייה שעמדה בראש מחאה משולבת של תימנים מכל שכבות האוכלוסייה נגד משטרו של הנשיא הוותיק, עלי עבדאללה סאלח. לאחרונה נמצאת תימן בשיאו של דיאלוג לאומי ארוך טווח. בסופו של הדיאלוג הזה מקווים התימנים לכונן חוקה ומשטר ייצוגי. רציתי לחזור דווקא לתימן כדי לחשוב בשלווה יחסית על ה"אביב הערבי" והשלכותיו.
גיבור הסרט "מהפכן בעל כורחו" הוא אזרח תימני התומך בנשיא אשר משנה את עמדותיו והופך לפעיל ומפגין בכיכר השינוי בצנעא. כוחו של הסרט הוא בחשיפת הדינמיקה של המחאה (ואולי של החיים בתימן בכלל) כריקוד משותף בין האזרח, הפעילים והשלטון. הסרט אינו מניח ידע מוקדם של הצופה על היקף השחיתות של הנשיא סאלח. הסרט קופץ לתוך ההתרחשות, וניתן ללמוד ממנו לא מעט על יחסי מהפכה, דתיות, אזרח ושלטון.
קייס הוא מדריך טיולים, מלונאי לשעבר שפשט את הרגל. קייס מתנגד למפגינים בצנעא ושני נימוקים עמו: האחד, ההפגנות מערערות את הסדר ובשל כך חלה ירידה בכמות התיירים, מה שמותיר אותו ללא הכנסה. השני, המפגינים הם אותם "בעלי הזקנים". אנשים דתיים שאדם משכיל כמותו (מדריך תיירים דובר אנגלית שנשר מבית הספר לאחר שמונה שנות לימוד) נרתע מהם. תימן, כאמור לעיל, קרועה בין מסורתיות חזקה (לא רק בתחום הדתי, אלא גם בהקשר לדומיננטיות של השבט והחמולה) לבין ניסיונות להתחדש.
קייס מגיע לעיר האוהלים בכיכר השינוי רק לאחר שהצלם מבקש ממנו שייקח אותו לשם. מרגע זה מתחילה דינמיקה שסופה הוא התגייסות של קייס לכוחות המפגינים. קשה לתאר את ההתפתחות הזו אבל יש כמה נקודות ציון בולטות ששווה להתעכב עליהן.
נקודה אחת היא "חמש דקות של דיבור פרטי". באחד מהביקורים בעיר האוהלים קייס נעלם וחובר לצלם רק בחדר במלון מאוחר יותר. קייס מסביר שאיש כוחות ביטחון בלבוש אזרחי עצר אותו ל"חמש דקות של דיבור פרטי" שבו התרחש משהו נוסף שאיננו יודעים מהו, מעבר לכך שפרטי רישיון העסק ותעודת הזהות שלו נרשמו בידי איש הביטחון. איננו יודעים מה התרחש באותן חמש דקות, אבל אחריהן מתחיל קייס לחשוש כשהוא ברחוב.
גם טרם המפגש הזה היו לקייס סיבות טובות לחשוש מן ההליכה ברחוב. הוא חייב כספים מתקופת היותו בעל בית מלון, ואחת מהנושים שלו עוצרת אותו בתחילת הסרט ודורשת את כספה. למרות כל זאת, קייס מסתובב ברחובות צנעא מלא ביטחון. אבל לאחר אותן "חמש דקות של דיבור פרטי" הוא מוודא שאיננו במעקב בכל רגע והופך לחושש תמידי. המרחב היחיד שבו הוא איננו חושש הוא באזור עיר האוהלים בכיכר השינוי. המהפכה איננה פריבילגיה, משהו שמתנהל באופן ליניארי ומושכל, המבוסס קודם על מחשבה ואז על פעולה. לפעמים המהפכה היא הברירה האחרונה שנשארה.
נקודה נוספת היא בוקרו של יום בעיר האוהלים בכיכר השינוי. העיר שערב קודם לכן חגגה את צבעוניותה בכינוס המוני, בהופעות סטנד אפ, בדיונים אל תוך הלילה, התעוררה אל תוך סופה. כוחות הביטחון הרסו את האוהלים, הם והבריונים ששכרו. אוהלי הפלסטיק הרוסים כמעט כולם. חלק מדריהם הוכו וחלק נורו.
מול ההתנהגות האלימה הזו מסתבר לקייס כי "בעלי הזקנים" אינם נוראיים כל כך. ראשית, הם מתנגדים לאלימות. שנית, הם מסבירי פנים ומארחים. ושלישית, מסתבר לנו, הצופים, כי היחס שלהם לנשים מורכב. "33 שנים כיסו לנו את העיניים וכעת הגיע הזמן שנתבונן, מספיק". את ההכרזה הזו מנפקת אישה עוטה שחורים מכף רגל ועד ראש. רק העיניים שלה מגיחות החוצה. אישה שבהקשר אחר יכולנו לחשוב כי היא נעדרת קול מטיחה בפנינו את המציאות: היא התגלמות הקול המהפכני. דווקא קייס "הקודם" מתגלה כמי שיחסו לנשים הוא יחס מעלים. בחדר האירוח בבית הוא מסביר כי על הקיר יכולות להיתלות רק תמונות בני המשפחה ולא בנות המשפחה. ובכלל, כאן הגברים לועסים (עלי גת) בעוד ש"הנשים לועסות למטה". בנפרד.
מסתבר כי "בעלי הזקנים" והנשים השחורות המכוסות אינם נוראים כל כך. ההיפך. הם גם מאוד לאומיים. הם מקפידים לשיר את ההמנון הלאומי בכינוסים שלהם, כאיש אחד. את קייס זה תופס.
נקודה נוספת בדינמיקה המתוארת היא תגובתם של כוחות הביטחון, היורים אש חיה על המפגינים. בראש ובריאות. כיוון שהקליעים חודרים לגוף ובדרך כלל נותרים בו, באופן אירוני העדות היחידה לטכנולוגיית ההרג היא שרידים של רימון גז שנורה כנראה בתחילת ההתנגשות. עבור המפגינים זהו סימן למעורבותה של ארצות הברית בדיכוי: על הרימון כתוב שהוא מתוצרתה. גם זה עוזר להסדיר את המציאות, את הריקוד המורכב. כוחות הבטחון מתנכרים ומנוכרים לבני עמם. הם מנוכרים בנפש, מוציאים את עצמם מהכלל, כשהם מדברים "דיבור פרטי". הם מנוכרים בגוף כשהם משתמשים על מנת להרוג בטכנולוגיה, באיום על המסורת המאחדת. כך יכול קייס לראות את עצמו מציץ מעיניהם של בעלי הזקנים ומעיניה של האשה העטויה.
התוצאה של התגובה האגרסיבית של כוחות הביטחון היא שתי כרזות: "אני שהיד לעתיד", והשניה, צינית יותר, "לילדים בתימן יש זכות להיהרג, זו אחת הזכויות שלהם".
וכך, בתום הריקוד (שמאופין גם בתנועה – ההמון הבורח, כוחות הבטחון על הגגות ובכיכר), קייס, שלא רצה להיות מהפכן, נהיה כזה. מתחשק להגיד משהו רב רושם על האביב והשלכותיו, על אדם שקם בבוקר ומרגיש שהוא אדם ומתחיל ללכת. אבל אני רוצה דווקא לסיים בעוד נקודה פרוזאית כביכול מן הסרט. אחד השינויים הגדולים שעוברים על קייס זה שהוא חדל ללעוס. רוב הסרט הוא לועס משהו, אוכל, בדרך כלל עלי גת. הפה תמיד עסוק, למרות שבאופן אירוני קייס הוא אדם עני המתקשה בהזנת משפחתו (בהתחלה הוא אף נמנע מלהזמין את הצלם לביתו משום שלא היה לו אוכל בבית). כשקייס עסוק בפה הוא מהפכן פחות. בסצנות האחרונות בסרט קייס אינו לועס. בסצנה המסיימת את הסרט הוא כבר יצור חברתי, אוחז בידיו את בנו שנולד לו. היד עסוקה ולא הפה.
