מחקר שנערך במכללה האקדמית בית ברל, בתמיכת המרכז לקידום חיים משותפים, בדק עמדות של מורים בחינוך העל-יסודי בישראל נוגע לניהול דיונים בנושא יחסי יהודים-ערבים בכיתה. 1625 מורים מילאו שאלונים, מתוכם 1023 נשים ו-589 גברים, 1330 יהודים ו-163 ערבים. אוכלוסיית המחקר מייצגת את כל מחוזות הלימוד בארץ ואת כל זרמי החינוך – ממלכתי, ממלכתי-דתי, מנהל התיישבותי, חרדי, ערבי ודרוזי. ממצאי המחקר פורסמו לאחרונה בכתב העת Teaching and Teacher Education, וברצוננו להאיר להלן מספר נקודות ממנו.
מהמחקר עולה כי המורים בחינוך העל-יסודי בישראל מתאפיינים בעמדות חיוביות כלפי פלורליזם בכלל וכלפי פלורליזם בחינוך בפרט. ניתוח של עמדותיהם ביחס לתפקידם מגלה כי הם רואים בראש ובראשונה את תפקידם בהצבת גבולות ומשמעת, לאחר מכן הכלת רגשותיהם של התלמידים, הקניית ערכים ומצוינות אקדמית, ורק בתחתית הרשימה חיזוק מודעותם של התלמידים לתפקידם כאזרחים במדינה דמוקרטית.
בספרות המחקרית ישנו ביסוס טוב לטענה כי שיח בנושאים פוליטיים שנויים במחלוקת תורם למידת הסובלנות של התלמידים, לקידום ערכים דמוקרטיים ולהבנת מורכבויות, וכן לעניין בפוליטיקה ולמעורבות אזרחית. אולם במחקר מצאנו כי מורים בישראל נמנעים מקיום שיח בנושא יחסי יהודים-ערבים בכיתה.
כאשר מורים התבקשו להיזכר בהתמודדות משמעותית שלהם עם נושא הנוגע ליחסי יהודים-ערבים בכיתה, רבים מהם דיווחו על גילויי גזענות של תלמידים יהודים. מורים סיפרו למשל על תלמידים שאמרו שצריך להרוג את כל המוסלמים, שכל הערבים רעים, קיללו אנשים בעלי השקפות שמאלניות, הביעו תמיכה באלאור אזריה ובלינץ' בבאר שבע, קראו "מוות לערבים" בכיתה ועוד.
אף שבפרסום רשמי של משרד החינוך הודגש כי מורים יכולים להביע את דעתם כל עוד הם שומרים על שיח מאוזן, ולמרות שתלונותיה של ספיר סבח לא היו העילה הרשמית לפיטוריו של אדם ורטה, רוח המפקד במשרד החינוך ברורה למורים, והם נמנעים מדיונים בנושאי יהודים-ערבים. מורים אינם חשים כי יזכו לגיבוי במקרה של תלונה, ועל משרד החינוך הם סומכים פחות מכל.
מורים ערבים בבתי ספר ערביים רואים את תפקידם במיוחד כמניעת שיח פוליטי בנושא היהודי-ערבי, ומהנתונים האיכותניים עולה שהנימוק הוא חשש מהסלמה וממעבר לאלימות. ממצא זה תואם את טענותיהם של חוקרים רבים, על פיהן מורים ערבים בישראל נמנעים יותר מעמיתיהם היהודים לשוחח עם תלמידיהם על הקונפליקט היהודי-ערבי ובוודאי נמנעים מלהביע את עמדותיהם.
מספר הדיונים עליו דיווחו המורים קטן יחסית לגודש האירועים וההתרחשויות בהקשר היהודי-ערבי בישראל. ניתן היה לצפות למספר רב יותר של דיווחים בחינוך העל-יסודי, בו נלמד מקצוע האזרחות על מורכבותו, בייחוד לאור היותם של רוב התלמידים לפני גיוס לצה"ל. ממצא זה מדגים הלכה למעשה את סדר העדיפות שמורי העל-יסודי בישראל מאמצים לעצמם: משמעת והכלה רגשית קודמים בעיניהם לחינוך לאזרחות ומעורבות פוליטית.
הגורמים אשר מנבאים קיום דיונים רבים יותר בכיתה הם תפיסת המורים את תפקידם כמעצבים מודעות אזרחית של תלמידיהם, בטחון עצמי ביכולתם לקיים דיונים בנושא יהודים-ערבים בכיתה, והיכרות עם מדיניות משרד החינוך בכל הנוגע לגבולות חופש הביטוי של מורים.
המורים מדווחים על בטחון עצמי גבוה בניהול דיונים בנושא יחסי יהודים-ערבים בכיתה, כאשר גברים מדווחים על בטחון עצמי גבוה משל נשים. לצד זאת, רק כ-30% מהמורים מכירים את מדיניות משרד החינוך בכל הנוגע למגבלות חופש הביטוי בכיתה. 26% מכלל המורים העידו על עצמם שאינם מכירים את המדיניות בנושא, 8% ציינו שדיונים פוליטיים אסורים בתכלית, ו-32% ציינו שאסור למורה להביע את דעתו האישית בכיתה.
במחקר ביקשנו לבדוק את תחושות המורים בכל הנוגע לגיבוי מההנהלה, ההורים ומשרד החינוך במקרה של תלונה על ניהול שיח פוליטי, בהמשך למקרה של אדם ורטה. התוצאה הייתה שהמורים חשים, באופן כללי, כי לא יזכו לגיבוי. במקרה שתוגש תלונה, הם מעריכים שיקבלו גיבוי בראש ובראשונה מצד הנהלת בית הספר, לאחר מכן מההורים ורק לבסוף ממשרד החינוך. בסוגיה זו נמצא באופן מפתיע שרמת הגיבוי שמורים ערבים מעריכים שיקבלו ממשרד החינוך גבוהה מרמת הגיבוי שמורים יהודים מצפים לה.
מכל האמור לעיל עולות מספר סוגיות מהותיות למדיניות משרד החינוך והכשרת מורים בחינוך העל-יסודי בישראל. אנו סבורים כי חובה ליידע מורים על מדיניות משרד החינוך בנוגע לגבולות חופש הביטוי של מורים, אם במהלך הכשרת מורים ואם במהלך עבודתם, ולוודא את היכרותם עם המסמך ופרטיו. במדינה כמו ישראל חשוב למערכת החינוך לייצר שיח בנושא היהודי-ערבי, משום ש"נייטרליות" מדומה מסירה אחריות מהמורים ומהתלמידים ופוגעת בעיצוב הזהות האזרחית של התלמידים.
טוב יעשו משרד החינוך ומוסדות הכשרת המורים בישראל אם ימצאו את הדרכים לחזק את רכיב החינוך האזרחי בתפיסת התפקיד של מורים ככלל, ולא רק בקרב מורים לאזרחות ולמדעי החברה. המסר ששיח בנושאים פוליטיים שנויים במחלוקת הוא רצוי ותורם לתלמידים צריך לעבור לא רק בערוצים הפורמליים, אלא גם בערוצים הלא-פורמליים המגיעים ממשרד החינוך.
ד"ר שחר גינדי הוא פסיכולוג קליני וחינוכי ומרצה במכללה האקדמית בית ברל. ד"ר רקפת ארליך רון היא מרצה לסוציולוגיה וחוקרת במכללה האקדמית בית ברל, ומורה לאזרחות ומדעי החברה בתיכון "גבעת ברנר"
