לפני עשרה ימים, ב-21 בנובמבר 2012, כשליברמן סיכם את ההישגים הדיפלומטיים של מבצע "עמוד ענן", הוא התגאה ואמר כי "מי שראה את ההודעות של ויליאם הייג [שר החוץ של אנגליה] וגידו ווסטרוולה [שר החוץ של גרמניה] מבין שגיבשנו פה קואליציה שכולה התייצבה לצד ישראל ונתנה לנו גיבוי." ליברמן צדק. העולם תמך בישראל כאשר היא הגנה על עצמה.
כעבר שבוע, ב-29 בנובמבר, ה"קואליציה שכולה התייצבה לצד ישראל" סטרה לישראל בתגובה על מדיניות ההתנחלויות בגדה המערבית. הצבעתן של גרמניה, אנגליה, איטליה ומדינות רבות אחרות באירופה שלא התנגדו להצעה להכיר בפלסטינים כמדינה משקיפה שאינה חברה מלאה בארגון, כלומר תמכו בה או נמנעו, הפתיעה את ליברמן ואת צמרת משרדו שטענו – שוב, בצדק – שביוזמתו של אבו מאזן יש משום הפרה של הסכמי אוסלו. תשובת מדינות אירופה המשתמעת מהצבעתן: אתם התחלתם בהפרות כאשר התנחלתם, אתם התעלמתם מאתנו ומשאר העולם כאשר ביקשנו שתעצרו את ההתנחלויות, אתם מצפצפים על המשפט הבינלאומי האוסר על ההתנחלויות – אז הנה החשבון. ואפשר לשער שאין זה התשלום האחרון.
השאננות והיוהרה שאפיינו את התנהלותם של נתניהו וליברמן בארבע השנים האחרונות זועזעו בשבועות האחרונים. אחרי שאיימו שישראל תתקוף באיראן, המטוסים נשארו בבית; אחרי שנתניהו התגרה בנשיא ארצות הברית (שהוא שמימן לישראל את הקמת "כיפת ברזל"), נתניהו נאלץ לפנות אליו כדי להגיע ל"רגיעה" עם החמאס; אחרי שאיימו להביס את החמאס בפעולה קרקעית, הם נאלצו לראות טילי פאג'ר מאיימים על תל אביב ולהשאיר את החיילים על גדר רצועת עזה; ואחרי שאיימו למוטט את הרשות אם תפנה לאו"ם, הם חזו בקבלת המדינה הפלסטינית כמשקיפה באו"ם והגיבו ברפיסות על ידי החלטה דווקאית בה אישרו 3,000 יחידות דיור נוספות בשטחים; בזאת הם משכו אש מארצות הברית, ותו לא.
למעשה, מדיניות החוץ של נתניהו וליברמן מבוססת על איומים גרידא; היא לא מוטטה את אויבי ישראל אבל היא הצליחה לפגוע קשות במעמדה של ישראל. האיומים המפורשים והמובלעים על אויבים וידידים גם יחד, והציפייה שהעולם המערבי יעמוד תמיד לצד ישראל, קרסו. בעבר, מדינות רבות באירופה עשו מאמצים עילאיים לתמוך בישראל. המדינות הללו, שתמיכתן התבססה על נקיפות המצפון של אירופה כלפי העם היהודי בעקבות השואה, זכו בישראל לכינוי "המיעוט המוסרי". אולם לאחר שנים ארוכות של התנהגות לא מוסרית מצד ישראל ושל זלזול מתמשך בפלסטינים, במשפט הבינלאומי ובאזהרות ממדינות האוהדות את ישראל, בחר "המיעוט המוסרי" להסיר את תמיכתו המוסרית מישראל. וכך נתניהו וליברמן הצליחו למוטט את "המיעוט המוסרי".
אלא שחודשיים לפני הבחירות נתניהו אינו יכול להרשות לעצמו להודות בכישלון הזה. מצביעי הימין, המתוסכלים מהתבונה שנתניהו וליברמן הפגינו בעזה, זקוקים לפיצוי. בלי הצהרות מתרברבות בנוסח "אנחנו נמוטט את החמאס", ובלי תגובה ציונית הולמת בנוסח ההודעה על אישור 3,000 יחידות דיור בגדה, נתניהו וליברמן מסתכנים באובדן מנדטים לנציגי הציונות הדתית שכבר מזמן הפסיקו לבקש שלום ועיקר מעייניהם ברדיפת מי שנראים בעיניהם אויבי ישראל.
אם גוש הימין ינצח בבחירות, האם נתניהו וליברמן יוכלו להתוות מדיניות חדשה ותואמת את המציאות המורכבת של המזרח התיכון? האם הם יהיו מסוגלים להעמיד מדיניות שתאפשר לישראל להמשיך לשתף פעולה עם "האחים המוסלמים", כפי שהם עצמם עשו ב"עמוד ענן"? האם יהיה בכוחם לשפר את היחסים עם טורקיה, לשמר את היחסים עם ירדן, לכרות בריתות שתתמודדנה מול הג'האד העולמי הנמצא כעת בסיני ומסתנן לסוריה, להשתלב במאמץ הבינלאומי למניעת תהליכי הגירעוּן של איראן ולחדש את האשראי הדיפלומטי עם אירופה, שהבהירה היטב שהיא דוחה את כפל הלשון של נתניהו שדיבר על שתי מדינות ובה בעת טרפד כל ניסיון להידברות? האם הם יצליחו לשקם את מדיניות החוץ והביטחון של ישראל אחרי שמוטטו אותה?
