מאמרי הביקורת שהתפרסמו מדי יום בתקשורת הערבית בעקבות פרישת ארבע הנבחרות הערביות מהמונדיאל, מזכירים את הביקורת העצמית שאפיינה את "ספרות הלקח" הערבית, כפי שנותחה בספרו של יהושפט הרכבי, "לקח הערבים מתבוסתם" (1969).
"האם אנו עומדים להכריז על מות הערבים בנושא הכדורגל?" שאל הפרשן הירדני מוסא ברהומה בעיתון אל־חיאת, בפרפרזה על הפואמה הנוקבת של המשורר הסורי ניזאר קבאני, "מתי יצהירו הערבים על פטירתם". תגובות הייאוש ברשתות החברתיות גרמו לברהומה לקשור קשר ישיר בין הלך הרוח בעולם הערבי בעקבות המפלות הצבאיות שבעקבותיהן כתב קבאני על מות הערבים מבחינה מדינית וצבאית, לבין הייאוש השורר היום בעולם הערבי בעקבות "הישגי" הנבחרות הערביות במונדיאל.
כשם שלאחר התבוסה במלחמת ששת הימים התפרסמו חיבורים רבים שדנו בסיבות להפסד ובלקח שעל הערבים ללמוד ממנו, וקשרו בין המפלות הצבאיות לבין נחשלות הערבים ונחיתותם בהשוואה למערב, כך התפרסמו לאחר כל משחק של נבחרת ערבית ניתוחים שעסקו ב"סיבות למפלה". כאז כן עתה, הביקורת העצמית מפרטת את החולשות של האדם הערבי ואת הסיבות לנחשלות החברה הערבית, ברוח גישתו של הוגה הדעות הסורי ג'לאל אל־עזם בספרו "ביקורת עצמית אחרי התבוסה".
בסקירת ההבדלים התרבותיים בין הנבחרות הערביות לנבחרות האחרות בולט העיסוק ב"קללת הדקה התשעים". רבים הצביעו על הלקונה התרבותית של המנטליות הערבית בהקשר זה – כלומר, על חוסר החשיבות של ממד הזמן בתרבות הערבית, שממנו נגזרת התפיסה שלהארכת המשחק אין כל משמעות במאמץ האחרון להבקיע שערים.
כמו כן הוזכרה נטיית הערבים להעדיף אשליות ושלא להבחין בין דמיון למציאות. שר התרבות המצרי לשעבר חלמי אל־נמנם הזכיר במאמרו על כישלון הנבחרת המצרית את הפרשן המצרי אחמד סעיד, שעיצב ב־1967 את האשליה בדבר כניסת הצבא המצרי לתל אביב. לדברי אל־נמנם, הנבחרת המצרית הגיעה למונדיאל עם "המנטליות של 1967", כלומר טיפחה חלום גדול, אך לא הייתה לה היכולת להגשימו.
הפובליציסט עבד אל־מונעם סעיד הגיע לאותה מסקנה מזווית אחרת שהודגשה ב"ספרות הלקח". כמו הוגה הדעות הסורי קונסטנטין זוריק (מי שטבע את המושג "נכבה"), הוא טוען שגורם מהותי לנחשלותו של הערבי היא השתלטות הרגש על השכל. סעיד אינו נרתע משחיטת פרות קדושות, ובמאמרו הוא חורג מההשוואה הכללית ל"מנטליות של 1967" וקובע חד־משמעית כי במקום המנהיג שהכזיב, גמאל עבד אל־נאצר, מצאו המצרים מנהיג חדש שיחולל נס – מוחמד צלאח. אלא שגם הפעם בושש הנס להגיע.
חולשה נוספת המוזכרת בהסברים לכישלון הערבי במונדיאל היא "האישיות הליצנית" (פהלווית) – מושג שטבעו סוציולוגים ערבים שעסקו בסיבות למפלות הצבאיות. הכוונה לשטחיות, לחיפוש הדרך הקצרה ביותר להשגת המטרה מתוך השתמטות ממאמץ והדגשת הרושם החיצוני, לחוסר התמדה כבר עם ההיתקלות בקשיים הראשונים, ולהיעדר אחריות ציבורית ויכולת לעבוד בצוות.
למשל, במאמרו "כדורגל הוא מקצוע ולא ליצנות", קובע של חסן אבו טאלב מהמכון למחקרים אסטרטגיים של העיתון אל־אהראם, שלכישרונות וליכולת גופנית טובה אין כל ערך בלא אווירה מתאימה של התמדה, תכנון וסדר, עידוד התחרותיות ועבודת צוות. לעומת זאת, העיתונאי סייד עלי מאל־אהראם מעריך כי המעברים החדים מאופטימיות לפסימיות המכשילים את הסטודנטים המצרים ה"ליצנים", מכשילים גם את שחקני הכדורגל הערבים.
כמאל אל־דרוויש, לשעבר ראש מועדון הכדורגל אל־זמאלק, הדגיש בתוכנית טלוויזיה פופולרית את "העריצות" של המושג "פהלווה" בכל תחומי החיים במצרים, לא רק בכדורגל. מבחינתו משמעות ה"פהלווה" היא חוסר מקצועיות "וחשיבה בלתי מדעית" – אותן המילים ממש שבהן השתמש זוריק במאמרו "על משמעות הנכבה" לפני יותר מחמישים שנה.
הפואמה של המשורר יוסרי אל־סייד שפורסמה באתר של תחנת הטלוויזיה המצרית אל־ע'ד, "הערבים הם אפס (צִפר) ללא כבוד (פח'ר)", חותמת את מעגל "ספרות הלקח", מהפואמות של המשוררים אדוניס וקבאני ועד ימינו אלה:
"הרגשנות אינה מקדמת ואינה זוכה בתחרויות
השירים, הפואמות והתקוות אינם מביאים קדמה או מפתחים תרבויות.
לזמן יש ערך בעיניהם. אצלנו אין כל ערך לזמן… אנחנו אומרים: ניפגש אחר הצהרים. אולם
אצלנו אחר הצהרים מתחיל לאחר תפילת הצהרים ונמשך עד השחר של היום הבא.
העולם מודד את הזמן בחלקיקי שניות, ואצלנו אין כל ערך לשנים.
הבעיה אינה יציאת הערבים ב'אפס' גדול מהמונדיאל. אין מדובר בחוסר מזל או בחוסר הצלחה.
הבעיה גדולה הרבה יותר, אם אנחנו רוצים להתעמת עם האמת.
אילו הישגים מדעיים הבאנו לעולם?
אצלם הכדורגל נהפך לתעשייה, לכלכלה ולעסק. אצלנו הכדורגל עודנו שקוע ב"פהלאווה", בהלבנת כספים של אנשי עסקים, בבזבוז כספי ציבור ובתוכניות טלוויזיה שצופים בהן עד עלות השחר אך התוצאה היא אפס".
ההשוואה בין משחק כדורגל לזירת מלחמה אינה ייחודית לעולם הערבי. פרשני ספורט בכל העולם משתמשים במושגים "תבוסה", "ניצחון", "רוח קרב" וכדומה. הייחודיות של העולם הערבי בהקשר זה היא הצבת משחקי המונדיאל בשיח האינטלקטואלי המתחבט בשאלה מדוע העולם הערבי אינו מצליח להיחלץ מנחשלותו.
אף שהפרשנים המנתחים את ביצועי הנבחרות הערביות חפים מגישת ה"אוריינטליזם" של אדוארד סעיד, שהטילה את עיקר האשמה בנחשלות הערבית על הקולוניאליזם המערבי, הם לוקים במהותנות אוריינטליסטית המדגישה את ההבדלים התרבותיים בין הערבים ליתר העמים. גם הם דנים בכל הנבחרות הערביות כמקשה אחת, אף שגם אם כל הארבע נכשלו, הן נבדלו זו מזו בסגנון המשחק שלהן. כך או כך, מפרשנותם עולה שהבעיה אותרה ואובחנה, אך אין עדיין פריצת דרך לפתרון.
