החלטת ממשלת ישראל באפריל 2006 על שינוי בתוואי גדר ההפרדה השלימה את צמצומו של השטח שישראל ביקשה להותיר בריבונותה מ-17% ל-8% משטח הגדה. תגובת בכיר ממועצת יש"ע לא איחרה לבוא: "ניסינו לשבש את התוכנית להקים את הגדר על הקו הירוק, אבל אם נהיה כנים עם עצמנו, לא הצלחנו לשבש את התוואי הזה עד כדי שיבוש היכולת להקים מדינה פלסטינית". שנתיים מאוחר יותר הפך תוואי הגדר להצעה הישראלית לגבול הקבע. הוצאת השכונות הערביות ממזרח ירושלים צמצמה את השטח המוצע לחילופי שטחים ל-6.5% בלבד, ובו מרוכזים 85% מהישראלים המתגוררים מעבר לקו הירוק.
ראשי יש"ע ונציגיהם בכנסת ובממשלה הבינו היטב את משמעות הצהרתו של שר הביטחון ברק כי "בהסדר קבע, הישובים שמחוץ לגדר לא יישארו בישראל". ליישובים שנמצאים מחוץ לגדר, או שעתידם המדיני לוט בערפל, אכן לא היה ביקוש. מבוא דותן וחרמש הפכו לשכונות רפאים ואף אריאל, המרוחקת 21 ק"מ מהקו הירוק, קפאה על שמריה והיא מתקשה לשווק פחות מ-300 יחידות דיור חדשות בתחומה.
לפיכך פעלו אנשי יש"ע ללא לאות כדי למנוע את השלמת הגדר. כיום, רוב הישראלים הגרים ביהודה ושומרון נמצאים מחוץ לגדר הבנויה, לרבות בגוש עציון, בביתר עלית, במעלה אדומים, באריאל, באפרת ועוד. היעדרה של הגדר משמר את האפשרות להרחבתם של אזורים אלו עד לישובים המבודדים. כך למשל תבע ראש מועצת גוש עציון מיו"ר הכנסת ריבלין ומראש הממשלה נתניהו להימנע מהשלמת הגדר בתחומו, במטרה להבטיח את התרחבותם של יישובי הגוש המבודדים כמו תקוע, נוקדים וכרמי צור. אלה אכן זכו לתוספות בנייה נכבדות. גם ראש העיר מעלה אדומים מייחל לצירוף ההתנחלות קידר לעירו, ותושבי רחלים ושבות רחל מקווים להצטרף ל"גוש" אריאל המדומיין. אם יפרוץ חלילה גל אלימות נוסף בגדה קשה להאמין שמישהו ייתבע לדין וחשבון על ההפקרות הביטחונית שבהשארת פרצות רחבות בגדר, המאפשרות חדירה קלה לתוך מדינת ישראל.
ממשלת הליכוד תמכה באסטרטגיה ארוכת הטווח של מועצת יש"ע. בנובמבר האחרון הודה שר האוצר שטייניץ כי "הכפלנו את התקציבים ליהודה ושומרון. עשינו זאת בפרופיל נמוך כי לא רצינו שגורמים בישראל ובחו"ל יכשילו את המהלך". הממשלה הפנתה את התקציבים לרבים מהיישובים שמחוץ ל"גושים" שישראל תבעה בעבר (בטאבה 2001 ובאנאפוליס 2008), בהתאם לאמירתו של נתניהו ב-2011 כי "הגושים של השמאל אינם הגושים שלי".
במבט שטחי נראה כי הנסיון להרחיב את ההתנחלויות בגדה הוא המשכו של הרעיון הישן להשיג רוב יהודי בשטחי הגדה, כדי שסיפוחה למדינת ישראל לא יביא לאובדן הרוב היהודי והזהות היהודית של ישראל. אולם מחוללי הרעיון הזה – פרס, אלון ושרון – שאפו להבטיח מטרות אלה באמצעות עלייה יהודית משמעותית לישראל. שיעורי העלייה המזעריים לישראל, כמו גם נוכחותם הדלה של פחות מ-4,000 יהודים בבקעת הירדן ופחות מ-350 אלף ברחבי יהודה ושומרון (ללא מזרח ירושלים), הביאו את ראשי יש"ע ונציגיהם הנבחרים לקדש את המספר חצי מיליון כנקודת האל–חזור. אך אין מדובר בתוספת של עולים לאוכלוסייה היהודית בארץ ישראל אלא בהעברה של יהודים מ"כיס אל כיס" – משטחי מדינת ישראל לשטחי הגדה. מעבר כזה אינו משנה את היחס הדמוגרפי בין יהודים לערבים בשטח שבין הים לנהר הירדן ומשאיר את האיום על זהותה היהודית של ישראל על כנו.
בנגוד לפרס, בגין, אלון ושרון, סוגיית האזרחות והשוויון במציאות של מדינה אחת כלל אינה מטרידה את אנשי יש"ע: הם אינם מתכוונים להעניק אותם ל- 2.3 מיליון הפלסטינים בגדה. מיעוטם מציע להעניק להם תושבות בלבד בדומה לערביי מזרח ירושלם, חלקם מציע פתרונות מופרכים מיסודם כמו ספוח שטחיC לישראל, חלק מציע להעניק להם אזרחות ירדנית על אפה וחמתה של ירדן, ואחרים מבקשם לגרשם לירדן בכוח.
הרחבתן של ההתנחלויות שמחוץ לגושים כרוכה בהשקעת עתק של משאבים ממשלתיים, שלא עומדת בשום מבחן של עלות-תועלת, למעט זה המשיחי. מדובר בכ-70 התנחלויות (מתוך כ-130) שבכל אחת מהן מספר התושבים נופל מאלפיים נפש. בידודן ומרחקן מהקו הירוק גורר בעקבותיו שובל של הוצאות חריגות בתחום הביטחון, הדיור, החינוך ועוד. זהו ניסיון עקר ויקר ש"הישגיו" הבולטים הם העמקת הבידוד הבינלאומי שאליו דוהרת ישראל בעיניים פקוחות; הגדלת הפערים בין הצדדים; יצירת נקודות חיכוך חדשות בין ישראלים לפלסטינים וזריעת האשליה כי תהליכים אלה הם בלתי הפיכים.
הרחבתם של היישובים המבודדים אינה מחזקת אותנו. להיפך, היא מחלישה את הייתכנות המדינית לסיפוחם של "הגושים" הגדולים. גם אלה לא יהפכו להיות חלק ממדינת ישראל הריבונית אם תימנע ממשלת ישראל מכל נסיון כן לחדש את המו"מ עם הפלסטינים, ותמשיך להשקיע את כספנו ועתידנו בהרחבתם של איתמר ז' ועלי ח'.
ספרו של שאול אריאלי, "גבול בינינו וביניכם: הסכסוך הישראלי-פלסטיני והדרכים ליישובו", התפרסם החודש בהוצאת ספרי עליית הגג
